ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ מומחי K-O-L בתחום - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½   האם ניתן לחקור פילוסופית את נושא האמונה הדתית, במיוחד כאשר מושאה של אמונה זו (האל) נמצאת מעבר לגבולות התבונה ? לכאורה, נראה כי עבור המאמינים אמונה באל (בתוקף היותה אמונה) איננה זקוקה לראיה, ועבור הלא-מאמינים היא מיותרת, שכן הם מתייחסים לאמונה הדתית באופן פונקציונליסטי, כמספקת צרכים אחרים (פסיכולוגיים או חברתיים). אלא שדיון פילוסופי ארוך ומעמיק התקיים בשאלת קיום האל, ופילוסופים רבים ניסו לספק הוכחות לקיומו ובכך להכניס את האמונה באל לתחום ההתדיינות התבוני. הוכחות אלו זכו לפריחה בעיקר בימי-הביניים, שאז ניסו פילוסופים ותיאולוגים ליישב את האמונה באל עם המסורת הרציונלית-התבונית. אחרים, השתמשו באל כמעניק גושפנקה לתורותיהם, ועלינו לזכור כי חיו בתקופה שבה הדת היתה האופציה היחידה. מכל מקום, גם היעדרו של האל הציב בעיות קיומיות ומוסריות לאופן קיומו של האדם בעולם, שכן "אם אלוהים מת – הכל מותר", כדברי דוסטוייבסקי בתגובה לקביעתו של ניטשה אלוהים מת. גם בעולם חסר אלוהים משפיע היעדרו על הנסיונות הפילוסופיים החילוניים למצוא עיגון מוסרי לחיים הראויים. הוכחות לקיום האל: באופן גס, ניתן לחלק את הטיעונים השונים ללוגיים – נובעים מניתוח המושגים עצמם, ולנסיוניים - מסתמכים על הסדר הקיים. שלוש ההוכחות המרכזיות הן האונטולוגית, הקוסמולוגית והטלאולוגית. במאה ה11- לספירה, הציג אנסלם הקדוש את ההוכחה הידועה כהוכחה האונטולוגית לקיום האל, על-פיה מחייב מושג האלוהים את התופס אותו להודות שאלוהים קיים. אלוהים הוא "ישות שאי-אפשר לתפוס ישות גדולה ממנה". גם אם אלוהים איננו אלא רעיון, נוכל לתפוס ישות גדולה ממנו: אלוהים הקיים בפועל. המסקנה היא כי אם האל הוא "ישות שאי-אפשר לתפוס גדולה ממנה", הוא חייב להיות קיים. גרסתו של דקארט (המאה ה17-) להוכחה זו היא כי מושג הישות השלמה העליונה כולל את קיומה, שכן הוא כולל את כל השלמויות, וקיום הוא סוג של שלמות. חולשת ההוכחה היא בבידוד המופשט וטענה שהוא מספיק כדי להוכיח את קיום עצמו. הטיעון מתבסס על לוגיקה בלבד, ללא ניסיון. במאה ה13-, הציג התיאולוג תומס אקווינס את ההוכחה הקוסמולוגית לקיום האל. גרסה אחת שלה מסתמכת על עיקרון הסיבתיות וטוענת לסיבה ללא-סיבה: ע"פ עיקרון הטעם המספיק (הגורס כי לכל דבר חייבת להיות סיבה), העובדה שקיימת מציאות, שיש דבר-מה במקום לא-כלום, מצביעה על סיבה. לא ייתכן שבטבע יתרחש משהו ללא סיבה, אך סיבת הטבע עצמו חייבת להיות יוצאת דופן. אם היתה לו סיבה, היינו נקלעים לנסיגה אינסופית. על-כן, סיבת הטבע היא חוץ-טבעית, ומתאימה למושג האלוהים כבורא. חולשת הטיעון היא בהנחה הראשונית "לכל דבר יש סיבה", שהיא איננה אמת לוגית מחייבת אלא הכללה מן הניסיון, שאיננה ניתנת להוכחה. מצד שני, אין לנו שום תקדים לקיום סיבה ראשונית. אם לא שואלים לסיבת הסיבה, מוציאים אותה מכל הקשר אפשרי. במובן זה, קל יותר להניח שהעולם הופיע יש מאין, מאשר שלאלוהים יש תפקיד בכך. גרסה נוספת היא ההוכחה ההייררכית: עצם קיום תכונות חיוביות בעולם מוכיח שתכונה זו קיימת באופן מוחלט (וזהו אלוהים). גרסה אחרת היא ההוכחה הקונטינגנטית: מה שקיומו איננו הכרחי, קרי, הטבע, תובע למען קיומו המתמשך דבר-מה שקיומו הכרחי (וזהו אלוהים). ההוכחה הטלאולוגית (טלוס= תכלית) עוקבת אחרי קיומו של דפוס תבוני בעולם, ויוצאת ממנו אל מחוללו. קיום הסדר בעולם מצביע על חוסר-מקריות, על תכליתיות. יש מי שמכוון את התכליתיות הזו, וזהו אלוהים. חולשת ההוכחה: מהי התכלית של אלוהים? מדרך התנהלותו של העולם אפשר להסיק שאלוהים אכזר ולא אכפתי, ובמובן זה אין לו תכלית, או שתכליתו איננה מובנת לנו, ואז מסבירים את הלא-מוסבר בלא-מוסבר. במאה ה18- הציג התיאולוג ויליאם פאלי את הטיעון מן התכנון. הדוגמא שהוא הביא היתה של אדם המוצא בדרכו שעון. כל מי שמתבונן במורכבות של השעון, לפרטי פרטיו, יגיע למסקנה כי השעון תוכנן, לא באקראי, ע"י ישות אינטילגנטית. מורכבות הטבע עולה עשרות מונים על זו של השעון. על-כן חייבים להגיע למסקנה כי תכנן אותה מתכנן-על: אלוהים. המדע המודרני נותן, כמובן, תשובות אחרות לבריאת העולם והתנהלותו, כמו גם לסיבת האמונה הדתית. החל מתורת האבולוציה של דרווין (1859), המספקת הסבר לסדר בטבע, שאיננו דורש התערבות על-טבעית או חוץ-טבעית, וכלה בתורת המפץ הגדול בפיסיקה, המנסה לתת הסבר לבריאת העולם. מבין התיאורטיקנים החברתיים המפורסם ביותר הוא קרוב לוודאי פרויד, שטען כי בני-האדם יצרו (או אם תרצו, בראו) את רעיון האלוהים על-מנת להקל על פחדיהם מפני המוות ועל תחושת אין-האונים שלהם. החוויה הדתית: היו פילוסופים שבחרו לא בדרך הרציונאלית לדבר על האל אלא בדרך החווייתית. יסוד האמונה הוא התגלות אלוהים ועל-כן אמונה כזאת איננה ניתנת לביסוס רציונאלי. רציונאליות והבנה רגילה של העולם מתמוססת בחוויה המיסטית ולכן המיסטיקנים אינם מנסים להוכיח את טענותיהם אלא מצהירים כי החוויה המיסטית מאמתת את עצמה, וכי כל מי שחווה אותה לא יוכל להטיל ספק בקיום דבר-מה שהוא מעבר לו או לה. התגלות, או חוויה מיסטית, אינה נחשבת לחוויה תפיסתית רגילה, שבדרך-כלל משמשת אותנו לגילוי העולם הסובב אותנו. היא קרובה יותר למה שפילוסוף הדת ויליאם ג'יימס תיאר כ"תחושה המהווה את המקור העמוק יותר לדת". ספקנות פילוסופית: פילוסופים שבחנו את השאלות הללו, לא נקטו בהכרח בדרך הטיעון וההוכחה, או בניתוח לוגי של המושגים. יש מי שנקט בדרך של ספקנות מתונה או קיצונית. ספקנות פילוסופית איננה מתמצה רק בחתירתה להבין את טיב האמונה בנס ולבחון את מעמדה, אלא גם בנסיונה להגן על האדם הרציונלי מפני מערכת אמונות טפלות ובלתי-מבוססות. המחויבות היא לתבונה בלבד, ועל-כן המצב בו מצוי האדם הוא של אגנוסטיות: אי-ידיעה והשהיית שיפוט מתמדת. על-פי העמדה האגנוסטית, לא ניתן לומר שאלוהים קיים וגם לא שהוא איננו קיים. פרובלמטיקות תיאולוגיות: הניסיון לספק הוכחות לקיום האל אינו ממצה את הדיון הפילוסופי בשאלת האמונה באל. הרעיון שקיים אל כל-יודע וכל-יכול, שכולו טוב, מעלה את שאלת הרצון החופשי מול הדטרמיניזם האלוהי (שתשובה אפשרית לה היא "הכל צפוי והרשות נתונה"), ומתנגש עם קיומו של הרוע בעולם. כיצד יתכן שאל שכולו טוב ברא מציאות פגומה ורעה? היו שטענו כי התבונה האלוהית נשגבת מבינת אנוש ואיננה ניתנת לתפיסה על-ידי בני-אדם. "במופלא ממך אל תחקור". זוהי, למעשה, תשובת אלוהים לאיוב. אחרים ייחסו את הרוע לבחירה האנושית, שאלוהים מאפשר לאדם על-מנת שיוכל לבחור בטוב ובכך להיות פועל מוסרי. ללא בחירה אין משמעות למוסר. גרסה אחרת של רעיון זה מאומצת על-ידי הדאיזם. הדאיסטים שמתנגדים לרעיון של אל שמתערב או מתגלה בעולם, כלומר, סוברים כי האל ברא את העולם ובכך הסתיים תפקידו. האופן שבו עולם זה מתקיים כבר נתון לבחירתם של הברואים. עמדה זו גם נותנת מענה לשאלת הרצון החופשי. הפילוסוף בן המאה ה18- עמנואל קאנט טוען כי השיפוט המוסרי שלנו לא היה קיים ללא ההנחה המוקדמת אודות קיום האל. למרות שאי-אפשר להוכיח את קיומו באופן רציונאלי, הרי שקיומו הכרחי כדי שנאמין כי אנשים טובים יתוגמלו ואילו הרעים – ייענשו. בעיה תיאולוגית זו, שבמקורותינו מתנסחת כ"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", יכולה לקבל גם תשובה אחרת. ישעיהו ליבוביץ, למשל, מסביר כך את הרעיון "שכר מצווה – מצווה". הגמול של הצדיק הוא עצם צדיקותו, ולא איזה שהוא רעיון חוץ-דתי של "חיים טובים" שמגיעים לו בזכות צדיקותו. ואילו עונשו של הרשע הוא עצם רשעותו. התשובה לספקנות מסוג כזה היא כי יראת האל היא טוב כשלעצמו, ואין לחפש רווחים משניים או תועלת שתביא האמונה הדתית ועבודת האל. באופן זה מסביר ליבוביץ את סיומו של ספר איוב: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ד"ר נעמה כרמי   מהו החידוש במשנתו של מקיאוולי במובחן מן הפילוסופים היוונים שתפיסתם החברתית, במיוחד אפלטון ואריסטו,התמקדה בשאלת הצדק החברתי הרי שמקיאוולי מעמיד במרכז עניינו את, במקום לדבר על.הטכניקה של מימוש עוצמה פוליטית וניהול ענייני הכלל מקיאוולי מדבר על האופנים שבהן ניתן,האופן הראוי לכינונה של מדינה הוא מבחין את עצמו מן ההוגים היוונים גם בכך שהוא.להשיג השפעה פוליטית בכך.מציע כציר לדיון את התחום המעשי והעובדתי במקום את הציר הנורמטיבי שאוגוסטינוס ותומס,הוא שונה גם מן ההוגים הנוצרים של ימי הבינים ביניימיים אלה העניקו- הוגים ימי. הם מהבולטים שביניהם,אקווינס במסכתותיהם מקום נכבד ועיקרי למקומו של האל בהוויה האנושית וכמובן בזו מידה דתיות נוצריות ועל- השלטון הפוליטי חייב היה לעמוד באמות.החברתית .כך הם הרחיבו את הדיבור בעוד הקודמים לו עסקו בחברה; משנה את ההיבט של הדיון, אם כן,מקיאוולי כיוון שמלאכת. מקיאוולי מדבר על בעיותיהם של שליטים לשלוט,הצודקת ככלל נראית כנייטרלית, לפחות על פניו,השלטון היא בבחינת טכניקה הרי שהיא בכך דומה כי הוא משחרר את המערכת החברתית מאילוצים של.מבחינה ערכית ליתר. הן מבחינה דתית והן מבחינה מוסרית:פעילות שתכליתה היא ערכית (תכליות) דיוק יש לזכור כי גם הוא מכפיף את הפעילות הפוליטית ליעדים שיתוף. קיומה של חברה המותנית בשיתוף פעולה הדדי בין אזרחיה:מסוימים ומכאן הדגש,פעולה מעין זה ניתן למימוש ועיצוב על ידי פעילותו של השליט .שמקיאוולי שם על טכניקות שליטה 1