ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ / ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ מומחי K-O-L בתחום - ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ / ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½   הדתיים לובשים חליפות שחורות. הם אומרים שהם מתלבשים כפי שהסבא שלהם התלבש. האם נכון? וממתי החלו יהודי אירופה ללבוש חליפות שחורות כפי שהדתיים לובשים היום? לבישת בגדים שחורים מסמלים ענייני צער ואב. כך מוכח מהתלמוד הירושלמי במסכת ר"ה פרק ראשון הלכה ג'. ועוד נאמר שם: בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומטעטף שחורים. וכן מוכח במסכת בבא מציעא נט,ב כאשר הודיע ר' עקיבא לרבו רבי אליעזר שחכמים נדוהו. לאור זה יובן הסיפור במסכת בבא קמא נ"ט ב אודות אדם בשם אליעזר זעירא שהיה נועל נעליים שחורות. וכאשר נשאל ע"י אנשי ראש הגולה לפשר התנהגותו השיב אליעזר זעירא: יודקא מאבילנא אירושלים" (שאני מתאבל על חורבן ירושלים) מכאן מקור המנהג ללבוש בגדים שחורים. אודות מנהגים נוספים של אבל על חורבן הבית עיין מסכת בבא בתרא ס,ב: תנו רבנן כשחרב הבית בשניה וכו'...גם בספר המסעות של ר' בנימין מטודילה (המאה ה-12 נזכרים הפירושים בשם "אבלי ציון ואבלי ירושלים" שאינם אוכלים ואינם שותים מן ולובשיםבגדים שחורים, בדומה לכת הפרושים אבלי ציון הנזכרים בתלמוד (בבא בתרא ס,ב). ד"ר דוד גרינברגר   יום עשרה בטבת נקרא "יום הקדיש הכללי". מהו "קדיש" בכלל ו"הקדיש הכללי" בפרט? קדיש - כבר במקורות הקדומים, היינו בספרות התלמודית מוזכר הקדיש. אולם לא נקרא במקורות הללו בשם "קדיש" אלא "יהא שמיה רבה" (= יהא שמו הגדול), על שם הקטע המרכזי שבו. המונח "קדיש" מופיע לראשונה במסכת סופרים שהיא מתקופה מאוחרת יותר. כן נקבע שם: "ואין אומרים "קדיש" פחות מעשרה". שפת הקדיש היא ארמית. הטעם לכך מוסבר בתוספות - היו רגילים לומר קדיש אחר הדרשה, והיו שם עמי ארצות, ולא היו מבינים כולם לשון הקודש, לכן תקנוהו בלשון תרגום שהרי הכל מבינים, שזה היה לשונם. קדיש יתום - הרמ"א (רבי משה איסרליש נפטר572 ) בשולחן ערוך מעיר: "ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב, על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא (אחרון) י"ב חודש (לאחר פטירתם). וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים (אומר קדיש בציבור) פודה אביו ואמו מן הגיהנום. מסופר במסכת "כלה" וב"אור זרוע" אודות רבי עקיבא שפגש בנשמת נפטר שעינו אותו בכל מיני עינויים קשים. ושאלו רבי עקיבא מה עשה בהיותו בעולם הזה ? והשיב כי היה גובה מסים, נושא פנים לעשירים והורג עניים. שאל אותו רבי עקיבא איזו תקנה הציעו לו בשמים ? והשיב שאם יש לו בן שיאמר קדיש. אולם אין לו בן, אבל השאיר אשה מעוברת. הלך רבי עקיבא וחפש אחריה ומצאה. לימים ילדה בן. הלך רבי עקיבא ולימד את הבן לומר קדיש ושאר מצוות. "באותה שעה התירו המת מן הפורענות". ובא המת לרבי עקיבא בחלום להודות לו שהצילו מדינה של גיהנום. הסבר הדבר: ידוע כי חילול ה היא עבירה קשה ביותר. ואין לחוטא שום תקנה, רק תשובה ומיתה. ואילו "קדיש" הוא היפוכו הגמור, הוא קידוש ה. ועל כן הבן האומר "קדיש" אחר הוריו הנפטרים מקדש את ה. והכלל אומר "ברא מזכה אבא" (הבן מזכה את הוריו) כלומר המצווה הגדולה הזאת שהוא עושה לכבוד הוריו נחשבת לזכותם ובגללה ניצלים מגיהנום. יום הקדיש הכללי - יום השנה נשמר כרגיל ביום פטירת אחד מהורי האדם. אולם יש ומסיבות טכניות לא נודע תאריך הפטירה. במקרה זה קובעת ההלכה כי על האדם לבחור יום מסויים בשנה ולהתייחס אליו כאל יום השנה. הואיל ובשואה נותרו מיליונים של קרבנות שלא נשאר להם קרוב וגואל, וגם אם כן, נעלמה מהם ידיעת יום הפטירה, על כן קבעה הרבנות תאריך אחד קבוע לצורך זה והוא - עשרה בטבת - שבו נאמר הקדיש אחר כל הנספים ללא ידיעת תאריך פטירתם. סיבת קביעת תאריך זה נעוצה בעובדה הפשוטה שתאריך זה הוא ראשית החורבן בו סמך מלך בבל את ידו על חומת ירושלים והשואה היא חורבן דורנו והצמידו חורבן לחורבן. ד"ר דוד גרינברגר   מנהג ידוע ומקובל בחוג שומרי מצוות הוא שהגברים מכסים את ראשם מה מקורו וטעמו של המנהג? המנהג נזכר במספר מקומות בתלמוד אולם אנו נתייחס לשניים מהם בלבד שהם נראים החשובים מבין כולם. רב הונא בנו של רבי יהושע לא הלך ארבע אמות בגלוי הראש, אמר: "שכינה למעלה מראשי" (קידושין לא ע"א). כלומר יש בזה התנהגות של כבוד כלפי אלוקים. וטעם דומה וקרוב לזה מצינו באמירת אמו של רב נחמן בר יצחק לבנה: "כסה ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמים" (שבת קנו ע"ב). אולם, לפני למעלה משלש מאות שנה בא פוסק ממבארי השולחן ערוך - הט"ז (טורי זהב) והרחיב את סיבת המנהג ואת תקפו. מעתה אין הוא מחשיב זאת כמנהג בלבד, אלא כחוק נגד חוקות הגויים, שמיד לאחר ישיבתם מסירים מעליהם את הכובעים. צו התורה הוא: "ובחוקותיהם לא תלכו" כלומר שמנהגינו חייבים להיות שונים משלהם. מעתה אם מנהגם הוא בהסרת הכובע, הרי מנהגינו יהא דוקא בחבישתו. כשם שהט"ז הרחיב את המנהג מהטעם הנ"ל, כן ניתן להרחיבו עוד בימינו מהטעם שחבישת כיפה הפכה לסמל של הזדהות עם חוג שומרי המצוות. ואין זה סמל מרוקן מתוכן - אלא יש בו ערך חיובי כמוסבר בראשית דברינו. ד"ר דוד גרינברגר 1