ביני ובין אישתי
ביני ובין אישתי קיימים חילוקי דעות בנוגע לחינוך ביתנו הקטנה (בת שנה וחודשיים). לעניות דעתי, יש להציב גבולות ברורים (כולל הטלת סנקציות אם צריך) כבר בגיל זה - ע"מ להימנע מפיתוח של התנהגויות לא רצויות.
אישתי, לעומת זאת, טוענת כי מדובר בשלב מוקדם ובין כה וכה הילדה לא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה. מי צודק? מה הגיל הנכון להטלת סנקציות ? (ואיך עושים זאת בדיוק בגיל כה צעיר ?).
אני פשוט רוצה להימנע בכל מחיר מתסמונת "הילדה הבוכה בקניון...
אכן דילמה....ואם לסבך את העניין קצת יותר, כדאי לשאול ולהבין כיצד ניתן לגדל ילדים בדרך אחת, ברורה, מוסכמת ואחידה כשכל אחד מאיתנו גדל בבית שבו יש הבדלים בתרבות (כן, אנחנו עם רב תרבותי...), בסביבה, בשפה, באמונות, בגבולות, במנטליות ובגישה לחיים?
נראה כמו משימה בלתי אפשרית.
נתחיל מהשאלה "מי צודק?"...בהורות ובמערכות יחסים בכלל אין "צודק" או "לא צודק", "נכון" או "לא נכון", "בסדר" או "לא בסדר" ! כשמתייחסים לדינאמיקה זוגית (או הורית) אין שחור ולבן אלא צריכה להיות דרך צודקת עבורנו, נכונה בשבילנו ובסדר אצלנו (הדגש על ה- נו...).
לכל משפחה צריכה להיות הדרך המתאימה והנכונה ביותר עבורה לגדל את הילדים ולשם כך צריכים להיות הבנות, תובנות, תקשורת הדדית, שיתוף והסכמות משותפות על הדרך בה מחנכים ומגדלים את הילדים. לא פשוט, נכון?
לגבי הטלת סנקציות...לא ציינת מה כוונתך במילה "סנקציות" אבל חשוב לזכור שהתגובות וההתנהלות שלנו צריכות להיות מותאמות לגילו ולהבנתו של הילד. פעמים רבות, כשנולד ומצטרף למשפחה תינוק חדש, אחיו נראה לנו (פתאום) גדול מאוד ובבת אחת הציפיות ממנו וההתייחסות אליו היא כשל ילד גדול (כשהוא "רק" בן שנתיים....).
ילדים, מגיל קטן מאוד (מגיל אפס, כבר אמרנו?), מבינים מה רוצים מהם, מבינים מהם הגבולות של אמא ומה מותר או אסור אצל אבא. נכון, הם עוד לא יודעים לדבר ולתקשר אבל הם צופים היטב ולומדים מהר מאוד את התגובות, ההתייחסות, מבט העיניים ואפילו... טון הדיבור אומר להם הכול.
כמה הארות ללמידה...
- כדי להימנע מ"פיתוח של התנהגויות לא רצויות" חשוב בשלב הראשון לבדוק מהם "התנהגויות לא רצויות" עבור כל אחד מאיתנו (הסכמה זוגית...כבר אמרנו?). במקומות שבהם יש התנהגות שנחשבת "רצויה" בשביל אמא ו"לא רצויה" בשביל אבא (למשל...), שם הילדים לומדים ומשיגים את מירב תשומת הלב, שם יש הרבה מאוד כעסים ומריבות ושם הילדים נמצאים במצוקה הכי גדולה...
למה? מפני שהם מקבלים מסרים סותרים והם אינם מסוגלים להבין מדוע אצל הורה אחד מותר ואצל השני אסור.
- לגבי "תסמונת הילד/ה הבוכה בקניון"....במקום שבו אנו יוצרים "תסמונת" שם תהיה "תסמונת " !
(כן, אנחנו אלו שמיצרים תסמונות - הילדים רק מגיבים להם...!)
התמודדות נכונה עם הבכי, תגובות עקביות וגבולות מתאימים ימנעו לבטח את ה"תסמונת".
התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL גב' רחל לוי
[30298] שלח לחבר:
הדפס:
הוסף תגובה:
אנחנו משפחה של 3
אנחנו משפחה של 3 ילדים 14, 10, 5 ובחצי שנה האחרונה יש לנו בעיות כלכליות משמעותית שנובעות מירידת היקף המשרה של בעלי לחצי משרה בשל קיצוצים במקום עבודתו ובמקביל כמעט הפסקת עבודה שלי שבה הייתי שלוש שנים עצמאית כפרילנסרית. אנחנו מאד מודאגים ומתלבטים בנוגע לילדים שלנו, האם נכון ועד כמה, לשתף אותם במצב הגרוע אליו נכנסנו בחודש האחרון? אנחנו מאד מקפידים שהילדים לא יהיו מודאגים והם מודעים רק במקצת למצב הכלכלי שלנו אבל אולי הגיע הזמן לשתף אותם? האם, למשל, לגזול להם את האושר העיקרי שלהם של החוגים ולהפסיק להם את ההשתתפות? היום קצת עוזרים לנו מההורים אך ברור שזה יהיה לפרק זמן קצר. והשאלה איך הכי נכון להתנהג עם הילדים במצב כזה כדי שהם לא יהיו מודאגים...
נכון שהחלום שלנו כהורים, הוא למנוע מהילדים דאגות, אכזבות, פחדים וחששות אבל, כשנתקלים בקושי...זו יכולה להיות הדרך הטובה ביותר ללמוד ולהכין אותם לחיים. למעשה, האימון הטוב ביותר לכך הוא הבית והמשפחה.
כבר מגיל קטן הילדים צריכים להסתגל ולהתמודד עם שינויים וקשיים... מעבר דירה, אח חדש, שינויים במקום העבודה, שינויים כלכליים, חברתיים, נפשיים, גופניים, מעבר מהגן לבית הספר, תיכון, צבא ו…למעשה, כל החיים שלנו רצופים שינויים המלווים לא פעם בקשיים, דילמות והחלטות לא קלות. כל שינוי שכזה מצריך יכולת התמודדות והערכות נכונה של ההורים על-מנת שהילדים יוכלו להסתגל למצב החדש.
ילדים מבינים ומזהים קשיים גם אם אנו מנסים להסתיר זאת מהם ובד"כ הם
מפרשים את המצב בצורה שונה (ואפילו מוגזמת) שעלולה לגרום לחרדה, לחץ, פחד, מתח ואפילו לחוסר תפקוד.
ככל שרמת הפתיחות והשיתוף בבית תהיה גבוהה יותר כך ההסתגלות למצב תהיה קלה יותר וההתמודדות פשוטה יותר. ילדים ומתבגרים, כשמשתפים ומדברים אליהם בגובה העיניים (ולא בהאשמות ובביקורת), נוטים להבין ואף לקחת חלק במצב ולעזור. מומלץ תמיד להתייעץ ולהחליט יחד איתם על אילו דברים ניתן לוותר וכיצד ניתן לחסוך עד שהמצב ישתפר. ככל שתחושת השייכות של הילדים לבית גדולה יותר וההורים משתפים ומתייעצים איתם באשר לקשיים ולפתרונות, ביטחונם העצמי עולה ויכולת ההתמודדות שלהם עם המצב טובה יותר.
כמה הארות (ב-א'' כמובן…) בהתאם לגילו של הילד ולהבנתו....
- מותר גם להם לדאוג…. הם חלק מהמשפחה.
- אל תחששו מלהראות עצב, חשש או דאגה. שתפו אותם ותנו ביטוי לרגשות. תתפלאו לגלות כמה כוח יש בילדים וכמה עידוד הם יכולים לתת לכם!
- הביטחון שלכם הוא הביטחון שלהם. אם החלטתם על שינויים או קיצוצים, שתפו אותם ממקום של ביטחון ולא ממקום מתנצל או מרחם. ככל שאתם תהיו בטוחים כך הילדים יתמודדו, יסתגלו ויתגברו על הקושי ביתר קלות ובמהירות.
- אגב, האם האושר העיקרי של הילדים הוא בחוגים? שאלה רטורית...אבל מה שבטוח הוא, שהם מאושרים יותר כשאנחנו, ההורים, מאושרים (הדדי, לא?).
התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL גב' רחל לוי
[30296] שלח לחבר:
הדפס:
הוסף תגובה:
מה עושים כשבן 17
מה עושים כשבן 17 קובע לאחותו בת ה-15 לאן ומתי לצאת ואיך מתמודדים עם המריבות ביניהם שמזמן כבר הפכו לבלתי נסבלים? במילים אחרות...איך מחזירים את הכוח לידי ההורה היחיד?
לפני שניגע בפתרונות ובמה עושים חשוב להבין מדוע אחים רבים ומה חשיבות המריבות ביניהם?
מריבות, בכל גיל, הן סוג של תקשורת וחלק משפה והתנהלות ביחסים. היכולת לנהל ויכוח, לכעוס, להביע עמדה, להסכים או לא להסכים, לדעת מתי לוותר ומתי לעמוד על הרצונות האישיים, לחלוק, להתחלק, לשמור על זהות וטריטוריה ועוד... הם חלק חשוב ומהותי ביחסים שבין אחים ובעיצוב האישיות של כל אחד מהם בנפרד. (מוכר לכם קצת מהיחסים הזוגיים?...)
במצבים רבים ובמיוחד בגיל הצעיר המריבות מתרחשות בגללנו ההורים (כן, גם הפעם אנחנו אשמים...). לרוב, אנו מוצאים את עצמנו מעורבים, כועסים, שופטים ומענישים ואפילו כשהם משלימים ומסתדרים, בנו עדין ניכר הכעס (וגם כעסם ניכר עלינו...). רצוי לא לנקוט עמדה כלפי אחד הילדים (למרות שהוא זה שתמיד "נראה" לנו חלש, מסכן ולא יכול ולמרות הרצון לגונן מפני האח ה"אלים", ה"חזק" וה"תוקפן"...). כאשר ההתייחסות, בזמן מריבה, נעשית ברבים ("זה לא נעים לי שאתם רבים", "תסתדרו לבד") מבלי לשפוט, להתערב או להביע עמדה כלפי צד אחד בלבד, סביר להניח שהמריבות יפחתו...המטרה היא שלאף אחד מהילדים לא יהיה רווח מההתערבות ההורית.
אבל,
במצבים בהם קיימת שליטה (!) וכפיית התנהגות (!) של אח אחד על אח אחר ובמקרים בהם הגבולות "עברו" מידינו לידי הילד והוא זה ש"מכתיב" וקובע נהלים, חייבת להיות נקיטת עמדה הורית והצבת גבולות באופן מיידי ! אסור שיהיה ערעור על הסמכות ההורית והחלפת תפקידים של הורה-ילד.
כמה דגשים והארות....
- מתבגר בן 17 לא סתם מחליט "לקבוע" לאחותו ה"קטנה" מה לעשות, איך ומתי...מישהו אפשר לו לעשות זאת. כשה"כוח" יילקח מידיו – הוא יפסיק (הצבת גבולות, כבר הזכרנו?).
אגב, טענה כמו "הוא רק שומר ומגן עליה" אינה רלוונטית. תפקיד ההורים להגן ולשמור וגם להחליט מה מותר ומה אסור.
- בגיל ההתבגרות (שבו שניהם נמצאים), חלים הרבה מאוד שינויים פיזיים, רגשיים, נפשיים, הורמונאליים, חברתיים ועוד.... ולמעשה כל תפיסת המציאות הופכת למעוותת. המושגים של שליטה וכוח מאוד בולטים ולעיתים אף באופן שלילי ומוקצן.
- במצבים קיצוניים ולאורך זמן (כשאין סמכות הורית) יכולה להיגרם לאחות הצעירה תחושת חוסר הביטחון, ערעור נפשי, פחד וחרדה ובמקביל ראיה מעוותת של האח הבכור על הדרך בה "מחנכים"...(אסור לשכוח שבעתיד גם הוא יהיה הורה...).
- לשאלה "איך מחזירים את הכוח להורה היחיד?" ובכן...המילה "כוח" היא כבר בעייתית (תרתי משמע...) אבל הסמכות היא הכרחית, הילדים זקוקים לה נואשות...
איך? הלוואי והיו פתרונות קסם...
התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL גב' רחל לוי
[30295] שלח לחבר:
הדפס:
הוסף תגובה:
בני בן השלוש הוא
בני בן השלוש הוא ילד מפותח וחמוד מאוד.
הוא עדיין לא נכנס לגן מכיוון שהוא אינו מתקשר עם ילדים אחרים, לדוגמא בגן הציבורי. למרות שהשפה שלו מאוד עשירה ומפותחת הוא לא מוציא מילה ליד אנשים שהם לא בני משפחתו הקרובים. כיצד ניתן לפתור את הבעיה? דבר נוסף: הוא מזמן נגמל מחיתולים והוא ישן עם חיתול רק בלילה. הוא מסכים לעשות קקי רק בחיתול וכשהוא עושה זאת הוא מתעקש להיות עירום לגמרי האם זה נורמאלי?
בהתייחס למידע שהבאת בשאלתך, לדעתי שתי השאלות קשורות זו בזו היות והתופעות מבטאות קושי מסוים בתחום ההתנהגות החברתית.
לחלק הראשון, באופן נורמטיבי ילד בגיל 3 לרוב מעוניין במשחק עם בני גילו, לכן לא הייתי מחכה עם הכניסה לגן. לדעתי, הזמן במצב זה לא משחק לטובה.כדאי לשתף את הגננת וליצור מצב שמזמין אותו להתמודד. בילוי בחברת ילדים בני גילו יכול לחולל את השינוי.
אם המצב לא ישתנה בטווח סביר והילד יראה סימני מצוקה , אפשר ורצוי להתייעץ עם קלינאי/ת תקשורת או פסיכולוגית התפתחותית
שתפגוש אותו ולפעול לפי המלצתה (במקרה הצורך ניתן להיעזר בשרותי "התפתחות הילד" באזור מגורייך).
לחלק השני, השימוש במילה מתעקש בהקשר לגמילה מחיתול מתאים לגיל (שנקרא גם "גיל התבגרות ראשון")
הילד בונה את האוטונומיה שלו ומבין שיש לו הרבה כוח לשחרר/לא לשחרר ובהקשר לכך ילדים מתגלים כמאוד יצירתיים.
רצוי לא לעשות יותר מדי עניין מכל הנושא, חשוב! כמה שפחות להיכנס למאבקי כוח (בשביל מלחמה צריך שניים)
ועם זאת, כדאי בהדרגה עם הרבה עידוד וחיזוקים חיוביים להביא להגמשת העמדה שלו.
בהצלחה!
התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL גב' אלה מרגלית
[23041] שלח לחבר:
הדפס:
הוסף תגובה:
[1]
