כיצד בודקים, לדעתכם, באיזו

כיצד בודקים, לדעתכם, באיזו מידה ראויים המים לשתייה?

בעיית המאזן ההידרולוגי אינה רק בעיה של כמות המים העומדת לרשות המדינה. שאלת הכמות קשורה קשר אמיץ לבעיית האיכות. מים באיכות ירודה מגבילים את היכולת להשתמש בהם. מנגד, אופן התפעול של מקורות המים משפיע על איכותם ועל איכות הסביבה בכלל. כלומר, שאיבת-יתר לא רק מפחיתה את כמות המים העומדים לרשותנו, אלא גם פוגעת באיכותם.

המעקב אחר איכות מי התהום בודק את ריכוז החנקות במים ואת ריכוז המלחים המופיעים, בדרך כלל, ככלורידים. מי התהום נמצאים גם במעקב בקטריולוגי (לקביעת נוכחות חיידקים או מיקרואורגניזמים מחוללי מחלות), אולם הופעת גורמים בקטריאליים מעידה בדרך כלל על זיהום מקומי ומוגבל. על מנת לעקוב לאורך שנים אחר איכות המים, משמשים הכלורידים והחנקות כשניים מהאינדיקטורים החשובים ביותר.

החנקות (ניטראטים) הן תוצר חימצון של חנקן אורגני ואמוניה, המופיעים שניהם בריכוז גבוה בשפכים ובחומרי דשן. החנקות עצמן הן גורם מזהם; ריכוז חנקות גבוה במים עלול לגרום למטהמוגלובינמיה אצל תינוקות (תופעה הידועה בכינויה "תסמונת התינוקות הכחולים"), שהיא הפרעה בקשירת החמצן בדם העלולה לגרום למוות. רמת חנקות גבוה עלולה גם ליצור גורמים מסרטנים בגוף. כמו כן משמשת נוכחות חנקות סימן לזיהום ממקורות כמו שפכים או דישון.

התקן המקובל בארה"ב ואירופה לחנקות הוא לא יותר מ- 45 מג"ל. בארץ 60% מהמים המופקים מאקויפר החוף מכילים חנקות בריכוז גבוה מ- 45 מג"ל, ולפיכך נקבע התקן על 90 מג"ל. בשנת 1994 הוחמר התקן ל- 70 מג"ל, וסביר להניח שהתקן ילך ויוחמר כדי שישראל תוכל להמשיך וליצא מוצרים חקלאיים, בעיקר לאירופה.

הכלורידים (להבדיל מכלור, המשמש לחיטוי המים, אך רעיל בריכוז גבוה) משמשים אינדיקציה כללית לרמת המלחים במים. רמת הכלורידים המותרת במי שתייה בישראל היא עד 600 מג"ל, בעוד שהמשרד לאיכות הסביבה האמריקאי (EPA) וארגון הבריאות העולמי קבעו את הרמה המותרת עד 250 מג"ל. לא ניתן לשתות מים בעלי רמת כלורידים גבוהה, הן מסיבות של טעם הן מסיבות בריאותיות. מלבד זאת, גידולים רבים, כגון הדרים ואבוקדו, רגישים לרמת מליחות המים. בדרך כלל, רמת כלורידים גבוהה מלווה (בארץ) גם ברמה גבוהה של נתרן ובורון במים, להם השפעה שלילית על גידולים כגון אפרסקים וענבים. בעיה מרכזית נוספת הקשורה בהמלחה, ובעיקר בנוכחות נתרן במים, היא השפעת הנתרן על הקרקע. רמה גבוהה של נתרן בקרקע גורמת לקרקע להיות אטומה ובלתי חדירה למים, דבר המכביד מאד על העיבוד החקלאי

הגורמים המשפיעים על איכות המים בישראל-

אנחנו מזהים ארבעה מקורות זיהום עיקריים:

שפכים ביתיים - מהווים את האיום החמור ביותר על מי השתייה. חדירה שלהם למי השתייה עלולה להביא להתפרצות מחלות. לכן יש לעשות מאמץ מיוחד בטיפול בהם. הסכנות הן לרוב משפכים גולמיים הזורמים ללא כל טיפול, ממאגרי שפכים העולים על גדותיהם, או ממי ביוב הפורצים מצינור שנישבר. ביישובים כפריים, יש עדיין שפכים הנאספים בבורות ספיגה ומחלחלים למאגר מי התהום.


שפכים תעשייתיים - מהווים מקורות סכנה לזיהום מי השתייה, בגלל החומרים הרעילים המצויים בהם. ישנם עדיין בישראל מפעלים שלא מטפלים כנדרש בשפכים שלהם לפני ניקוזם לביוב הכללי. לעיתים קרובות, השפכים הרעילים מחלחלים בשטח המפעל או נשפכים לוואדי או לנחל סמוך, ומשם קצרה הדרך אל מי התהום.


חומרי הדברה ודשנים כימיים בחקלאות - עודפי החומרים הללו מחלחלים אל מי התהום וכבר וגרמו לעלייה ברמת החנקות (מרכיב חשוב של הדשן), בעיקר בבארות שבמישור החוף.


מזבלות - הן מזבלות פראיות והן ערימות אשפה הסמוכות לאתרי שאיבת מים, עלולות לזהם את מי הבאר בתשטיפי פסולת המכילים חומרים רעילים ואפילו מסרטנים. בדיקות מים מבוצעות באופן סדיר על ידי הרשויות, תוצאות בדיקה אלו יראו אם יש בעיה במים ויגדירו את הבעיה (אם בכלל קיימת בעיה). בכל מקרה אין להסתמך אך ורק על פרסומים המופיעים בעיתונות היומית וכדאי להיוועץ במומחים למים.

לכלוך, משקעים, טעם וריח ניתנים לגילוי על ידי הצרכן. לעומת זאת, זיהום המים על ידי חיידקים, המצאות של מתכות רעילות, תרכובות אורגניות מסרטנות וכו' מצריכים בדיקת מעבדה מוסמכת ומאושרת לבצוע בדיקות מים. כדאי להיזהר מבדיקות המוצעות לנו חינם בביתנו. אין ביכולתן של בדיקות אלו לגלות המצאות חיידקים או מתכות רעילות במי השתייה.


מצוקת המים המחריפה של מדינת ישראל מחזקת את הצורך בשימוש נכון ויעיל במים שפירים, שמירה על מקורות קיימים ופיתוח מקורות חדשים.

מקור המים העתידי והמיידי לפיתוח הוא- השפכים.
השפכים יכולים לשמש מקור מים טוב ויציב כל זמן שנדע לטפל בו ולהבטיח,כי איכות מים אלו אכן תעמוד בתקנים הנדרשים.
אולם, מאידך, השפכים מהווים "פצצה" אפידמיולוגית, העדר תשומת לב לעובדת היותם מזהם סביבתי עלולה להחזיר אותנו למצבים של התפרצות אפידמית.
מתוך הבנה למצבים המתוארים לעיל, חוקק בשנת 1962 חוק הרשויות המקומיות (ביוב) אשר מחייב כל ראש רשות טיפול בשפכים הנוצרים בתחום שיפוטו (שפכים ביתיים, שפכים תעשייתיים).גם המודעות ההולכת וגדלה עם השנים לנושאים סביבתיים ומניעת מפגעים בסביבה הביאו את הרשויות לחיפוש פתרונות לעניין. לצורך כך הוקמו מכוני טיהור, שתפקידם הוא טיפול בשפכים הנוצרים במסגרת רשות מקומית גדולה או מס' רשויות מקומיות קטנות, אשר התאגדו לצורך כך.

הניטור המתבצע ע"י המעבדה לכימיה אנליטית משמש כאמצעי לפיקוח על התחזוקה, הדבר נעשה ע"י דיגום תקופתי, העברת הדגימות לבדיקות במעבדה והשגת עמידה באיכויות.
הקריטריונים לקביעת פרמטרים הם:
1. חומרים העלולים לגרום נזק לקווי הביוב העירוניים.
2. חומרים העלולים להפר את תהליכי הטיהור הביולוגי המבוצעים במכוני הטיהור.
3. תרומת חומר אורגני.
4. חומרים העלולים לגרום נזק בניצול חקלאי כמו, מתכות כבדות, כלורידים, נתרן ועוד.
במידה והתעשייה לא עומדת בתנאים הנדרשים ממנה, על מערך הפיקוח להכין תיק משפטי המכיל את כל המידע הרלוונטי למקרה, הבעיות, פתרונות מוצעים ואי העמידה בתנאים. השלב הבא במסלול הפיקוח הוא הגשת תביעה כנגד המזהם.

לפרטים נוספים :
‎ חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962
‎ חוק עזר לאיגוד ערים לאיכות הסביבה (תחנת הכוח חדרה) (הזרמת שפכי תעשיה למערכת הביוב), התשנ"ו - 1996 .

פרמטרי איכות מים

שותים על בטוח מהברז הפתוח

זיהום מים בישראל- בעיה לאומית

מאמרים בנושא איכות המים מתוך אתר מט"ח.

התשובה ניתנה על ידי מצוות מידעני KOL

---