מהו שיבוט גנטי?

מהו שיבוט גנטי?

כשמדובר בשיבוט בני אדם, ישנם שני סוגים: הראשון הוא שכפול. בשכפול מייצרים עוּבּר, שבסופו של התהליך יתפתח לבוגר עצמאי. זה מה שרוצה לעשות פרופסור אנטינורי. זהו התהליך שבוצע כששיכפלו את הכבשה דולי בשנת 1996 - השכפול הראשון של בעל חיים יונק. במקרה של דולי השתמשו המדענים בגרעין תא של בלוטת שד, שנלקח מכבשה בוגרת. גרעין התא (שמכיל את הקוד הגנטי, ה-DNA) הושתל בביצית שהוסר ממנה הגרעין. העוּבּר שנוצר בביצית הושתל ברחמה של כבשה בוגרת, גדל והיה לכבשה דולי. זהו, באופן כללי, תהליך השיבוט.

במקום להשתמש בקוד גנטי מתא של כבשה, מבקשים שני הפרופסורים להשתמש בתא אנושי, למקם אותו בביצית שהגרעין הוצא ממנה ולשתול אותו ברחמה של אישה. שם אמור העוּבּר לגדול ולהיוולד ככל תינוק. השאלה היא מדוע הם רוצים לעשות זאת.

פרופסור אנטינורי הצהיר שמטרתו לסייע לזוגות חשוכי ילדים. במקרה שבו הגבר אינו יכול להוליד ילדים, יהיה אפשר להשתמש בביצית של בת זוגו וב-DNA מתא אחר, שיכול להיות מהאב, מהאם או מגורם שלישי. כמובן שבעלי מזימות יוכלו לנצל את הטכנולוגיה כדי ליצור העתקים של עצמם או של אחרים.

הסוג השני של שיבוט הוא "שיבוט רפואי". זה הסוג שעליו חושבות רוב הממשלות שתומכות במחקר. תהליך זה נקרא שיבוט רפואי משום שמטרתו לייצר תאים שיעזרו לטפל במחלות שונות. השיבוט הרפואי דומה לשכפול. ההבדל העיקרי הוא שהעוּבּר שיווצר לא יושתל ברחם אישה. הוא ישָמר במעבדה וישמש ליצור תאים כדי לרפא מחלות.

כיצד יסייע השיבוט הרפואי בריפוי מחלות?

השיבוט הרפואי אמור לסייע לאנשים שתאים בגופם ניזוקו. הטיפול המקובל למחלות כאלה נתקל בקשיים רבים, למשל: אדם שתאי כליה שלו נפגעו, נזקק לטיפול דיאליזה. הטיפול הזה אמנם עוזר, אבל הוא אינו אידאלי. הפתרון הטוב ביותר שקיים היום הוא השתלת כליה.

אבל השתלת כליה נעשית בניתוח מורכב, וגם יש למצוא תורם בעל כליה מתאימה. לא כל כליה בריאה מתאימה לכל חולה. כליית התורם צריכה להיות בנויה מאותה רקמה של המטופל, אחרת הגוף ידחה את השתל ויחלה. כדי למנוע את הדחייה, אנשים שבגופם מושתלים איברים מקבלים טיפול תרופתי חזק, שיש לו תופעות לוואי חמורות. אלה הם רק חלק מהקשיים שנלווים להחלפת רקמות פגועות על ידי השתלה.

הפתרון האידאלי הוא למצוא רקמת תאים הזהה לחלוטין לתאים שנפגעו, ואת זה בדיוק מציע השיבוט הרפואי.

כיצד יְיצרו תאים להחלפה?

התוכנית מתבססת על שימוש בתאי גזע. תאי גזע הם כמו מפעלים קטנים, שמייצרים תאים. למשל, במערכת הדם מתים בכל שעה מיליוני תאי דם. במח העצמות ישנם תאי גזע שמייצרים תאי דם, שמחליפים את אלה שמתו.

גם לעוּבּרים בראשית התפתחותם יש תאי גזע. תאים אלה מסוגלים לייצר רקמות לכל איברי הגוף, בתנאי שמספקים להם את התנאים המתאימים. אם תא עוּבּרי שובט בעזרת ה-DNA של החולה עצמו, התאים שהוא יְיצר יהיו בריאים, ויחד עם זאת יתאימו לתאים הפגומים של החולה. הם יוכלו לתקן רקמות פגועות, וגוף החולה לא ידחה אותם. הם גם יוכלו לשמש לתיקון רקמות באיברים שאינם ניתנים להשתלה, למשל המוח. כל מה שאמרנו כאן הוא עדיין בגדר תאוריה, ונדרש מחקר רב כדי שיהיה אפשר ליישמה.

מה רע בשיבוט?

נעסוק קודם כול בשאלת השכפול. אם נתעלם לרגע מהאפשרות לנצל את הטכנולוגיה לרעה, מה רע בשיבוט שנועד לסייע לזוגות חשוכי ילדים להקים משפחה? בשלב זה, לפחות, ישנן בעיות רבות. אפילו המדענים האופטימיים ביותר סבורים שסיכויי ההצלחה אינם עולים על אחוז אחד. יש סיכוי רב ללדת ולד מת, להפיל את העוּבּר וללדת תינוקות מעוּותים. אחד המדענים שהשתתף בשיבוט הכבשה דולי אמר שהניסיון לשבט אדם יהיה חוסר אחריות פושע.

אבל סביר להניח שהטכנולוגיה הזו תתקדם ותהפוך לבטוחה יותר. האם גם אז יהיה עלינו להתנגד באופן עקרוני לשכפול? יש הטוענים ששכפול הוא בסך הכול חיקוי של תהליך שממילא מתרחש בטבע. תאומים זהים הרי נוצרים בשיבוט טבעי. שלושה או ארבעה תינוקות מכל אלף ילודים הם תאומים זהים, שנוצרים מאותה ביצית ונושאים את אותו קוד גנטי. אם כן, מדוע שלא נעשה באופן מלאכותי את מה שממילא קורה באופן טבעי?

ראשית, לא בהכרח ראוי לחקות כל מה שקורה בטבע. צירי הלידה הם חלק טבעי מתהליך הלידה, ובכל זאת איננו מתנגדים לשימוש במשככי כאבים. לעומת זאת ניתוחים אינם משהו טבעי, ובכל זאת אנחנו מנתחים כדי לרפא מחלות שונות. אם כך, אין זה אומר שאנחנו חייבים לקבל את השיבוט רק משום שהתהליך קורה גם באופן טבעי.

יש הבדל משמעותי בין תאומים זהים שנוצרו בדרך טבעית לבין שיבוט מלאכותי. במקרה של תאומים זהים, לשניהם יש קשר גנטי לשני הוריהם. אם יצליחו לשַבֵּט אדם, לעוּבּר יהיה קשר גנטי רק לאדם שתרם את התא שממנו הוא שובט.

מעשה כזה עומד בסתירה למצוות אלוהים - שהגבר והאישה יהיו לבשר אחד. על המין האנושי להתרבות כך שכל צאצא יהיה תוצר של שני הורים. ילד נושא קוד גנטי שהוא שילוב של שני הוריו. במילים אחרות, בכל ילד יש משהו מאביו ומשהו מאימו. העיקרון הזה מופר בשיבוט, שכן הילד יהיה זהה רק להורה אחד.

נחזור לשיבוט רפואי. האם עלינו לתמוך בו? נראה שאנשים רבים, שסובלים ממחלות קשות, יוכלו ליהנות מתוצאות המחקר הזה. האם יש בסיס להתנגדות שלנו למחקר המדעי הזה?

ההתנגדות הראשונה קשורה למעמד העוּבּר האנושי.

ד"ר פיל ג'ונס, חוקר רפואי מאוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה, אמר: "כדי לפתח טכניקה שתאפשר לקחת תאי גזע מעוּבּר, יש להשתמש באלפי עוּבּרי אדם. העוּבּרים יגדלו במבחנות לפני שיופרדו לתאים בודדים. אף על פי שתאים אחדים ישרדו, העוּבּר עצמו יושמד. כדי לקבוע את עמדתנו אודות השימוש בעוּבּר אנושי עלינו לשאול את עצמנו אם אנחנו רואים בעוּבּר חפץ, אדם בפוטנציה או אדם ממש". זו השאלה - מתי אדם הוא אדם? והיות שהמדינות שתומכות במחקר זה מתירות להחזיק בתאים ששובטו רק למשך שבועיים, יש לשאול מהו עוּבּר שעוד לא מלאו לו ארבעה עשר יום?

יש הטוענים שהעוּבּר אינו אדם משום שאין לו יכולות של אדם. הוא אינו יכול להתייחס לאנשים אחרים, לחוש או לחשוב. לכן, לדעתם, הוא איננו אדם. אפשר לומר עליו שהוא עשוי להתפתח לאדם - אדם בפוטנציה. ומכיוון שעוּבּרים אינם בני אדם, ניתן לערוך בהם ניסויים ואפילו לייצר אותם למען מחקר שבעתיד יביא תועלת לבני אדם.

האם זה טיעון טוב? האם כתבי הקודש אומרים משהו שיוכל להאיר את עינינו?

אתרים שעוזרים:
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/ariel-1.htm
http://gifted.snunit.k12.il/activities/clone/.index.html

התשובה ניתנה על ידי רינת אפרים מצוות מידעני KOL

---