יום עשרה בטבת נקרא
יום עשרה בטבת נקרא "יום הקדיש הכללי". מהו "קדיש" בכלל ו"הקדיש הכללי" בפרט ?
כבר במקורות הקדומים, היינו בספרות התלמודית מוזכר הקדיש. אולם הקדיש לא נקרא במקורות הללו בשם "קדיש" אלא "יהא שמיה רבה" (= יהא שמו הגדול), על שם הקטע המרכזי שבו.
המונח "קדיש" מופיע לראשונה במסכת סופרים שהיא מתקופה מאוחרת יותר. כן נקבע שם: "ואין אומרים "קדיש" פחות מעשרה".
שפת הקדיש היא ארמית. הטעם לכך מוסבר בתוספות - היו רגילים לומר קדיש אחר הדרשה, והיו שם עמי ארצות, ולא היו מבינים כולם לשון הקודש, לכן תקנוהו בלשון תרגום שהרי הכל מבינים, שזה היה לשונם.
קדיש יתום - הרמ"א (רבי משה איסרליש) בשולחן ערוך מעיר: ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב, על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא אחרון (י"ב חודש לאחר פטירתם). וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים (אומר קדיש בציבור פודה אביו ואמו מן הגיהנום).
מסופר במסכת "כלה" וב"אור זרוע" אודות ר' עקיבא שפגש בנשמת נפטר שעינו אותו בכל מיני עינויים קשים. ושאלו ר' עקיבא מה עשה בהיותו בעולם הזה והשיב כי היה גובה מסים, נושא פנים לעשירים והורג עניים. שאל אותו ר' עקיבא איזו תקנה הציעו לו בשמים? והשיב שאם יש לו בן שיאמר קדיש. אולם אין לו בן, אבל השאיר אשה מעוברת. הלך ר' עקיבא וחפש אחריה ומצאה. לימים ילדה בן. הלך ר' עקיבא ולימד את הבן לומר קדיש ושאר מצוות, באותה שעה התירו המת מן הפורענות. ובא המת לר' עקיבא בחלום להודות לו שהצילו מדינה של גיהנום. הסבר הדבר: ידוע כי חילול ה' היא עבירה קשה ביותר. ואין לחוטא שום תקנה, רק תשובה ומיתה.
ואילו "קדיש" הוא היפוכו הגמור, הוא קידוש ה'. ועל כן הבן האומר "קדיש" אחר הוריו הנפטרים מקדש את ה'. והכלל אומר "ברא מזכה אבא" (הבן מזכה את הוריו), כלומר המצווה הגדולה הזאת שהוא עושה לכבוד הוריו נחשבת לזכותם ובגללה ניצלים מגיהנום.
יום הקדיש הכללי - יום השנה נשמר כרגיל ביום פטירת אחד מהורי האדם. אולם יש ומסיבות טכניות לא נודע תאריך הפטירה. במקרה זה קובעת ההלכה כי על האדם לבחור יום מסויים בשנה ולהתייחס אליו כאל יום השנה. הואיל ובשואה נותרו מיליונים של קרבנות שלא נשאר להם קרוב וגואל, וגם אם כן, נעלמה מהם ידיעת יום הפטירה, על כן קבעה הרבנות תאריך אחד קבוע לצורך זה והוא עשרה בטבת, שבו נאמר הקדיש אחר כל הנספים ללא ידיעת תאריך פטירתם.
סיבת קביעת תאריך זה נעוצה בעובדה הפשוטה שתאריך זה הוא ראשית החורבן בו סמך מלך בבל את ידו על חומת ירושלים והשואה היא חורבן דורנו והצמידו חורבן לחורבן.
התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL ד"ר הרב דוד גרינברגר
[8011] שלח לחבר:
הדפס:
הוסף תגובה:
