אני כותבת עבודה בנושא

אני כותבת עבודה בנושא הציונות והסוציאליזם/השמאל. זהו נושא רחב ורציתי להתמקד בשני אישים או בשתי עמדות או גישות בנושא, וזאת לפי כמות הביבליוגרפיה שאמצא. האם תוכלו למקד אותי בנושא מסוים?

מצורפת כתבה מעיתון הארץ שעשויה לתת לך כיוון לעבודה בנושאים: ציונות, אחוות עמים, סוציאליזם.
הכתבה מאת ראובן מירן, שמה הוא: "הפיתוי המשיחי".
מקור הכתבה: עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי בין השנים 1993 ל-2001 גולן להט. 972 - הסדרה לתרבות מדוברת, הוצאת עם עובד, 186 עמ'', 67 שקלים

ב-28 באוגוסט 1789, יומיים לאחר שהצביעו בעד "הכרזת זכויות האדם והאזרח", נקראו צירי "האסיפה המכוננת" הצרפתית הצעירה שזה עתה נולדה במהפכת 14 ביולי להכריע בשאלה מהותית: האם להעניק למלך זכות וטו על החלטות הפרלמנט. בזמן ההצבעה התרכזו תומכי המלך בצדה הימני של בימת הנואמים ואילו המתנגדים הצטופפו בצדה השמאלי. כך נולדו שני המונחים האלה, "ימין" ו"שמאל", המגדירים שני דפוסי התייחסות בסיסיים לשאלות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות.

215 שנה לאחר מכן בחר גולן להט, דוקטורנט צעיר לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל אביב, לעסוק בספרו בנושא מרתק, אקטואלי ומעורר המחשבה הזה: בסגנון בהיר וקולח, פובליציסטי-אקדמי-פופולרי, להט מנסה להבין כיצד קרה ש"עשור אחד בלבד אחרי פריצתו הדרמטית ומלאת התקווה של תהליך אוסלו לתודעה הקולקטיווית הישראלית, הפך מחנה השמאל הציוני מגוש פוליטי איתן, כמעט אוטרקי מבחינה קואליציונית, לאוסף רסיסי רעיונות ושברי מפלגות" ומדוע "תוכנית השלום של השמאל הישראלי שעוצבה כשאיפה לקיום תבוני, אחראי ומוסרי, הפכה במהירות שיא מהבטחה פוליטית רחבת היקף למציאות של משבר אידיאולוגי", עד כדי כך ש"תוך פרק זמן קצר הומרה האופוריה באכזבה, חלום ביעותים תפס את מקום חזון העתיד ההרמוני, שיח מונולוגי של היפרדות חד-צדדית הוצע כתחליף לדיאלוג, והרצון לפעול ולעצב חיים ראויים יותר לעם הישראלי ולעם הפלסטיני התאדה והניח אחריו ייאוש, שהיה לחלק מרכזי בהתהוותו של הקיום האדיש שבו אנו נתונים" (עמ'' 10).

לי נראה שעובדתית "מחנה השמאל הציוני" בתקופת אוסלו לא היה "גוש פוליטי איתן, כמעט אוטרקי מבחינה קואליציונית". נדמה לי שלא זאת היתה המציאות, ומה שלהט מכנה "מחנה השמאל" פשוט נהנה משיטת הבחירה הישירה שבזכותה נבחר יצחק רבין לראשות הממשלה, גם בקולות של בוחרי ימין מסורתיים. אך מעבר להערה "טכנית" זו, מעצם הגדרת הנושא ותיאור המצב, ברור שהמחבר גורס א-פריורי שאכן קיים "שמאל ישראלי" ושהוא באמת "עלה" ו"נפל" בתוך עשר שנים. בדיקתה של הנחת יסוד זו דורשת התייחסות מקיפה יותר. תיאוריית ה"משיחיות" שלהט מייחס למה שהוא מכנה "השמאל" הישראלי מעוררת את השאלה הבלתי נמנעת: האם ניתן בכלל לזהות את מה שמכונה אצלנו "מחנה השלום" עם מה שנחשב בעולם כולו כמייצג אידיאולוגיה שמאלית? שהרי המונח "שמאל" מכיל בחובו הרבה יותר מאשר היבט מדיני בלבד - "אפילו" במדינת ישראל, הרואה עצמה כיחידה ומיוחדת במינה.

להיות איש שמאל - בדיוק כמו להיות איש ימין - פירושו להחזיק בהשקפת עולם מלאה, הכוללת היבטים נרחבים של החיים האנושיים ואינה יכולה להצטמצם או להידון בזווית כה צרה, גם אם קריטית כל כך לקיומנו בטווח המיידי. ובוודאי שאין לנתק את מה שמכנים "שמאל" מזווית הראייה החברתית-כלכלית.

"עוד יעבור זמן רב מאוד עד שתיפול ההכרעה במאבק האידיאולוגי בין סוציאליזם וקפיטליזם בארצנו. וזאת על שום מה? על שום שהשפעת הבורגנות ואנשי הרוח שבאו מן החברה הישנה עוד תתקיים בארצנו זמן רב. אם לא יובן דבר זה כראוי, או אם לא יובן כלל, עתידים אנחנו להיתפס לשגיאות חמורות ביותר, ולהתעלם מן ההכרח להוסיף ולנהל את המאבק בתחום האידיאולוגיה" ("כתבי מאו צה דונג", תרגום: אורי רפ, הוצאת עמיקם, תשכ"ז). הדברים האלה, שנאמרו לפני כמה עשרות שנים, מספקים לנו כלים להבנת מצבו של השמאל הישראלי כפי שלהט אכן מיטיב לתארו, אלא שמסקנותי שונות מאלה של להט.

לדעתי, מצבו של ה"שמאל" הישראלי - וליתר דיוק, השמאל היהודי-הציוני - נובע בדיוק מכך שהוא התעלם מן ההכרח להוסיף ולנהל את המאבק בתחום האידיאולוגי, משום שלמרבה הצער אין הוא שמאל כלל וכלל אלא השתקפות סוציאל-דמוקרטית של השקפת עולם בורגנית-ליברלית. במלים אחרות, אי אפשר להבין את מצבו העגום של השמאל היהודי-הציוני בישראל בלי להצביע על הסתירה הפנימית ההיסטורית המולדת, המשתקת אותו א-פריורי ומנטרלת כל אפשרות שיהפוך לשמאל אמיתי, כל עוד לא הסתיים השלב הלאומי - שמאז 1967 הפך בהדרגה ללאומני - בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. "ישראל היא מקרה מיוחד", כתב יוסי ביילין, איש מרכזי בהסכמי אוסלו, הנחשב למנהיג שמאלי בראייתו של להט, "(...) מדובר במקרה נדיר (...) אשר במסגרתו הוקמה חברה יהודית כמעט יש מאין. היו אלה תנאי מעבדה אידיאליים לתנועה הסוציאליסטית (...) חלק מן הסוציאליסטים שהגיעו לפלשתינה היססו בין מימוש הסוציאליזם באירופה, הגירה לארצות הברית או עלייה לארץ-ישראל. הם (...) ביקשו לשלב בארץ את התפיסה הסוציאליסטית עם התפיסה הציונית שדיברה על חיים יהודיים נורמליים בארץ בעלת רוב יהודי. ציונות וסוציאליזם שלובים זה בזה - האם זה בכלל אפשרי? דומה שאלה שתי מגמות סותרות. קשה מאוד להוביל מאבק לאומי מול אויב ולהאמין בה-בעת בסולידריות מעמדית, שפירושה הוא שמעמד הפועלים בשני הלאומים צריך להיות סולידרי מול הקפיטליזם בשני הלאומים. מבחינה זו, ומבחינות רבות אחרות, סיפורו של הסוציאליזם הציוני בארץ-ישראל הוא סיפורו של הבלתי אפשרי" (יוסי ביילין, מתוך "מסוציאליזם לסוציאליברליזם" סדרת עתידות, עם עובד, 1999).

לדעתי, ניתוחו של ביילין הוא הנכון וראייתו את השמאל הישראלי אכן משקפת את אופיו האמיתי כיישות קרועה ושסועה, מתחבטת ומתלבטת מיום שהסתיימו "תנאי המעבדה" והחלה המציאות המרה. בהקשר זהו מזכיר ביילין גם את דב בער בורוכוב, אידיאולוג מרקסיסטי ומן האבות המייסדים של ה"שמאל הישראלי", שביקש למצוא פרשנות נכונה שתאפשר לו להיות "גם מרקסיסט וגם ציוני".

וכדאי להיזכר גם בדברים הבאים: "מה אנחנו באים לעשות בארץ ישראל? לגאול את הארץ (...) ולהחיות את העם. אבל אין אלה שני תפקידים נבדלים, אלא שני צדדים לדבר אחד: לדעתי, מצבו של ה"שמאל" הישראלי - וליתר דיוק, השמאל היהודי-הציוני - נובע בדיוק מכך שהוא התעלם מן ההכרח להוסיף ולנהל את המאבק בתחום האידיאולוגי, משום שלמרבה הצער אין הוא שמאל כלל וכלל אלא השתקפות סוציאל-דמוקרטית של השקפת עולם בורגנית-ליברלית. במלים אחרות, אי אפשר להבין את מצבו העגום של השמאל היהודי-הציוני בישראל בלי להצביע על הסתירה הפנימית ההיסטורית המולדת, המשתקת אותו א-פריורי ומנטרלת כל אפשרות שיהפוך לשמאל אמיתי, כל עוד לא הסתיים השלב הלאומי - שמאז 1967 הפך בהדרגה ללאומני - בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. "ישראל היא מקרה מיוחד", כתב יוסי ביילין, איש מרכזי בהסכמי אוסלו, הנחשב למנהיג שמאלי בראייתו של להט, "(...) מדובר במקרה נדיר (...) אשר במסגרתו הוקמה חברה יהודית כמעט יש מאין. היו אלה תנאי מעבדה אידיאליים לתנועה הסוציאליסטית (...) חלק מן הסוציאליסטים שהגיעו לפלשתינה היססו בין מימוש הסוציאליזם באירופה, הגירה לארצות הברית או עלייה לארץ-ישראל. הם (...) ביקשו לשלב בארץ את התפיסה הסוציאליסטית עם התפיסה הציונית שדיברה על חיים יהודיים נורמליים בארץ בעלת רוב יהודי. ציונות וסוציאליזם שלובים זה בזה - האם זה בכלל אפשרי? דומה שאלה שתי מגמות סותרות. קשה מאוד להוביל מאבק לאומי מול אויב ולהאמין בה-בעת בסולידריות מעמדית, שפירושה הוא שמעמד הפועלים בשני הלאומים צריך להיות סולידרי מול הקפיטליזם בשני הלאומים. מבחינה זו, ומבחינות רבות אחרות, סיפורו של הסוציאליזם הציוני בארץ-ישראל הוא סיפורו של הבלתי אפשרי" (יוסי ביילין, מתוך "מסוציאליזם לסוציאליברליזם" סדרת עתידות, עם עובד, 1999).

לדעתי, ניתוחו של ביילין הוא הנכון וראייתו את השמאל הישראלי אכן משקפת את אופיו האמיתי כיישות קרועה ושסועה, מתחבטת ומתלבטת מיום שהסתיימו "תנאי המעבדה" והחלה המציאות המרה. בהקשר זהו מזכיר ביילין גם את דב בער בורוכוב, אידיאולוג מרקסיסטי ומן האבות המייסדים של ה"שמאל הישראלי", שביקש למצוא פרשנות נכונה שתאפשר לו להיות "גם מרקסיסט וגם ציוני".

וכדאי להיזכר גם בדברים הבאים: "מה אנחנו באים לעשות בארץ ישראל? לגאול את הארץ (...) ולהחיות את העם. אבל אין אלה שני תפקידים נבדלים, אלא שני צדדים לדבר אחד: אין לגאול את הארץ בלי תחיית העם ואין תחיית העם בלי גאולת הארץ. רכישת האדמה בכסף אינה עוד גאולתה במובן הלאומי, כל זמן שהיא אינה נעבדת בידי יהודים. (...) העבודה העברית היא יסוד התחייה הלאומית כשם שהיא יסוד לגאולת הארץ הלאומית" (מתוך מכתב של א"ד גורדון, ט"ז סיון, תרע"ב).

ובכן, איך מיישבים את הסתירה האינהרנטית באידיאולוגיה הגורסת מצד אחד "ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים" ובד בבד עוסקת ב"כיבוש העבודה", "גאולת הארץ/האדמה", "רוב יהודי" ו"עבודה עברית"? דומה שאנשי השמאל היהודים, שרצו להימנע מסתירה פנימית זו, פשוט לא עלו לארץ, או שירדו ממנה. אפשר להסתכן ולומר, שיהודי שקיבל עליו את האידיאולוגיה הציונית ויתר על יכולתו להגשים את הסוציאליזם, את מהותו כאיש שמאל. האם ייתכן אפוא שהשמאל הישראלי היה כבר מראשיתו "שמאל ימני", בדומה לשמאל הסובייטי הלאומני נוסח סטאלין? קרוב לוודאי שכן. וגם היום, ככל הנראה, השלב הלאומי עדיין לא הסתיים.

מדינת ישראל איננה רפובליקה קלאסית. היא קמה כמדינת לאום המבוססת על הגדרת יסוד דתית-אתנית. צמחה בה חברה המפולחת עד היום - בהעדר חוקה רפובליקאית - לפי מדדים לאומיים, דתיים ועדתיים. עצם לידתה של המדינה הזאת נבע מרעיון משיחי: החזרת גלגל ההיסטוריה לאחור כדי ליצור עתיד שונה לאדם יהודי חדש. השמאל היהודי-הציוני, ככוח המניע של התקומה הלאומית המשיחית, אכן היה "משיחי", כטענת המחבר, אלא שהיתה זו משיחיות שהתייחסה גם היא, בדומה לזו של הימין, לשאלה הלאומית, ולא לשאלה האנושית-החברתית כפי שנדרש מאידיאולוגיה שמאלית. היתה זו כעין תמונת מראה הפוכה של לאומיות נוסח הימין עם עטיפה ליברלית. ה"שמאל" הזה נכשל בדיוק משום שהשקיע את כל מרצו בטשטוש ההבדלים בינו לבין הימין במקום להדגיש אותם ולהיאבק עליהם.

עוד מימי "אחדות העבודה", שמנהיגיה האקטיוויסטים היו בין הראשונים לאמץ את רעיון ארץ-ישראל השלמה אחרי יוני 1967, השמאל רצה תמיד להוכיח שהוא יותר ביטחוניסטי, יותר "כחול-לבן", יותר ציוני. השמאל הישראלי היה מאז ומעולם חלק מן ההשקפה הקונסנסואלית שלפיה הלאומיות היהודית היא מעל הכל. בכך אין הוא שונה מהימין אלא בדבר אחד: הימין אינו מתבייש בדעותיו האמיתיות. לעומת זאת, כשביצע ראש הממשלה בנימין נתניהו את חלקה של ישראל בהסכם חברון תקף אותו ה"שמאל" על "חולשתו". במישור האזרחי השמאל היהודי-הציוני גורס - בדיוק כמו הימין החילוני - שישראל צריכה להיות "מדינה יהודית-דמוקרטית" ואינו מכיר בלאום ישראלי אלא בלאום יהודי בלבד. בתחום הכלכלי, מעבר לניואנסים סגנוניים, "השמאל" והימין כאחד מחזיקים בהשקפות ניאו-ליברליות המחסלות את מדינת הרווחה.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שרק כאשר יגוועו הגטאות האתניים-עדתיים ותיוולד מדינת ישראל רפובליקאית ודמוקרטית באמת, שבה תופרד הדת מן המדינה ויהיה בה מקום ללאום ישראלי - יש סיכוי שייווצר כאן שמאל ישראלי אמיתי. עד אז יימשך זיהוי "מחנה השלום" כ"מחנה השמאל".

פרק מעניין מאוד בספר הוא הפרק הראשון, המביא היסטוריה של הפילוסופיה ה"משיחית" על כל גווניה, אך הפרק האחרון הוא אולי החשוב ביותר מההיבט העכשווי-מעשי, ובו מציע המחבר דרך חשיבה חיובית ליציאה ממצב הדיכאון הפטליסטי שאליו נקלע ה"שמאל הישראלי", המבוססת על התייחסות "רב-ממדית אל סוגיית הזמן" (עמ'' 166). "בתפיסה כזו העבר נתפס כנושא יסודות הזהות הלאומית שלנו ושל שכנינו, וככזה, חובה להעמיק את הדיון בעוולות ובהישגים ההיסטוריים, שהם המסד לסכסוך הישראלי-הערבי בכלל ולעימות המתמשך עם הפלסטינים בפרט. השאיפה לעיצוב עתיד משותף מסומנת בהצעה זו כיעד הכרחי, אך גם הדרגתי וממושך, ו''פתוח'' כל העת לשינויים ולחלופות (...) צורת החשיבה המוצעת כאן", הוא אומר, "מבקשת לעצב את העתיד ולא לנבאו (...) אי-הוודאות המשתמעת מגישה זו מעידה על אי-הכפפתו של האדם לרעיון, לחוק או לערך העליונים של קיומו שלו. האדם חופשי לממש את היכולות הטבועות בו, ללא ציות מראש לחוק ה''היסטוריה'', ה''ביולוגיה'', ה''אל'' או ה''רציונליות'' האחת והיחידה" (עמ'' 167).

כוונותיו הטובות של להט אינן מוטלות בספק, אך חוששני שטיעוניו (הפוסט-מודרניסטיים למראה) והתמדתו בצמצום שאלת השמאל לנושא המדיני-מקומי בלבד, לא יובילו את ה"שמאל הישראלי" לשום מקום; אדרבה, הם יגרמו לו להתמיד במסלולו הימני בלאו הכי. בניגוד למסקנתו של להט, אני סבור שהסיכוי היחיד של השמאל "לעצב את העתיד ולא לנבאו" טמון דווקא בהרחבת ראייתו וביציאה מן השדה המגנטי של ה"לאומי-המקומי" אל המרחב האוניוורסלי.

"כל הקורא לסוציאליזם חייב לדעת (...) שהסוציאליזם הוא שאיפה לברוא מציאות חדשה בכוחו של אידיאל מסוים. הסוציאליזם הוא תנועת תרבות, הוא מלחמה ליופי, לגדולה, לשפע רוחני של עמים. מי שאינו רואה את הסוציאליזם כנובע ממאות ומאלפי שנים, לא יבין אותו ולא ינהיג אותו. כל מי שאינו רואה את הסוציאליזם כהמשך מהלכה של היסטוריה ארוכה וקשה, אינו יודע מה טיבו. הפוליטיקאים העוסקים לרוח היום אינם יכולים להיות סוציאליסטים. הסוציאליסט תופס את שלמות החברה והעבר; הוא מרגיש ויודע מאין באנו ולפי זה הוא קובע לאן אנו הולכים (...) מה שמכונה אצלנו בשם סוציאליזם איננו סוציאליזם כלל ועיקר" (גוסטב לנדאואר, "קריאה לסוציאליזם", מתוך "אנתולוגיה של המחשבה הסוציאליסטית 1939-1789", ערכו: שלום וורם ודוד ליבשיץ, הוצאת עם עובד, 1962). דומני שאפשר ללמוד משהו מדבריו של הסוציאל-אנרכיסט הגרמני-יהודי הגדול הזה, אף על פי שנאמרו בזמן ובמקום אחרים לגמרי.

ועם זאת, אין בכל האמור לעיל כדי להוריד מהחשיבות והאקטואליות הכמעט-קריטיות של הספר הזה - מסמך מרתק ומעורר מחשבה המאלץ כל איש-שמאל-בעיני-עצמו להתבונן היטב במראה ולבחון באומץ לב את הפנים הנשקפים ממנה.

בנוסף, מצורף קישור לאתר שעשוי לעזור.

הגדה השמאלית.

התשובה ניתנה על ידי טלי כהן-פורת מצוות מידעני KOL

---