ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½

רוצה להתייעץ עם מומחים בוידאו? לחץ כאן

שאלות ותשובות - פסיכותרפיה

מומחי KOL בתחום פסיכולוגיה ותרפיה >> פסיכותרפיה :
גב' ענת בן סלמון, ד"ר שרה ברסלרמן, דר' רוני ומוש , מר עופר בן-חורין, גב' דרורית גל פז, מר עוזי דורנאי, דר' שלמה הרבט, גב' רותי הרפז, גב' אידה ואנונו, גב' אורה זילברשטיין, דר' ג''מס לוי, מר איזי מאימן, דר' רוני ניסימוב MD, גב' נטלי פיק, גב' עינב קשר

פנה לעסק / מומחה בפסיכותרפיה

פסיכולוגיה ותרפיה >> פסיכותרפיה

שלום רב

אני מעוניינת לדעת מהם מאפייני PTSD, ומהם מאפייני הפרעת טורדנות כפייתית.
תודה

מאפייני PTSD
פוסט טראומה הינה תולדה מאוחרת של חשיפה לאירוע טראומתי, המתבטאת בשלושה סימפטומים עיקריים:
"התנסות מחדש" באירוע הטראומתי (סיוטי לילה, הבזקים), נטיות המנעות ממקומות המתקשרים לטראומה, ואובדן תחושה רגשית (ודיסוציאציה).
בנוסף, עלולות להיות גם תופעות כמו קשיי שינה, תחושת אי שקט ופגיעה בריכוז. בטווח הארוך- יתכנו ירידה באיכות החיים, ירידה בכושר העבודה, פגיעה ביחסים בינאישיים, משפחתיים וזוגיים.
על מנת לקבוע את האבחנה, התסמינים חייבים להתקיים במשך חודש אחד לפחות, ולהיות מלווים בפגיעה ממשית בקשרים החברתיים והמשפחתיים, במסוגלות לעבודה וללימודים וכו''.

מאפייני הפרעה טורדנית- כפייתית:
הפרעה טורדנית- כפייתית (OCD) מתבטאת במחשבות עקשניות שאינן פוסקות, המשקפות חרדה או פחד מוגזם. מחשבות אובססיביות אלו עלולות להביא לביצוע טקסים והתנהגויות כפייתיות (כמו נטילת ידיים כפייתית ואגירת חפצים), שמטרתם הינה להפחית את החרדה הנגרמת מהמחשבות.
האובססיות הנפוצות ביותר הינן:
מחשבות בקשר לזיהום והתנהגות הבאה למנוע את תוצאותיו.
מחשבות על כיבוי מכשירים חשמליים, כיריים, נעילת דלת וכו''.
ורך קיצוני בסדר, ארגון וניקיון.
דחפים או מחשבות תוקפניים.
על מנת לקבוע איבחון של OCD יש לאבחן שהאדם עוסק באובססיות לפחות שעה ביום, וכי הן פוגעות בשגרת חייו, באיכות חייו, בתפקודו בחברה, במשפחה ובעבודה.

הערה: לצורך איבחון מדוייק ואמין, יש לפנות לייעוץ פסיכיאטרי או פסיכולוגי ולא להסתפק בכתוב כאן!

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL ד"ר שרה ברסלרמן

שלום רב,
מאפייני PTSD הם אפיזודות בהם האדם חי מחדש את המאורעות ע"י זיכרונות או חלומות, קהות רגשית, ניתוק מאנשים, חוסר הנאה, הימנעות ממצבים המזכירים את הטראומה. כמו כן ישנה לעיתים תגובה של עוררות יתר גופנית, הפרעות בשינה, חושים מחודדים.

מאפייני OCD הם מחשבות חוזרות ונישנות ו/או מעשים שהאדם חוזר עליהם באופן תדיר. לעיתים יופיעו רק סוג אחד של המאפיינים הנ"ל. לרוב האדם חש מצוקה כתוצאה מהם ומודע לכך שהם לא רצויים, אך יתקשה להתנגד לצורך לפעול על פיהם.

בברכה,
איזי מאימן
עובד סוציאלי קליני

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL מר איזי מאימן

PTSD is a real illness. You can get PTSD after living through or seeing a dangerous event, such as war, a hurricane, or bad accident. PTSD makes you feel stressed and afraid after the danger is over. It affects your life and the people around you.
If you have PTSD, you can get treatment and feel better.

Living through or seeing something that''s upsetting and dangerous can cause PTSD. This can include:
Being a victim of or seeing violence
The death or serious illness of a loved one
War or combat
Car accidents and plane crashes
Hurricanes, tornadoes, and fires
Violent crimes, like a robbery or shooting.
There are many other things that can cause PTSD. Talk to your doctor if you are troubled by something that happened to you or someone you care about.

http://www.nimh.nih.gov/health/publications/post-traumatic-stress-disorder-easy-to-read/index.shtml

הפרעה טורדנית כפייתית

מי מאיתנו לא יצא מביתו וכשהחל בעיסוקיו עברה בו המחשבה שמא שכח לנעול את דלת הבית או ששכח לכבות תנור דולק? אם נחזור הביתה, סביר להניח כי נמצא דלת נעולה ותנור כבוי. על כן, במרבית הפעמים אנו מצליחים להתעלם ולדחוק הצידה את החשש. אלא שהסובלים מההפרעה הכפייתית חיים במעגל אובססיבי-כפייתי שממנו הן מתקשים מאוד להתנתק: מחשבה פולשנית עולה (אובססיה אשר בד"כ מאופיינת בחשיבה קטסטרופלית: "משהו נורא עלול לקרות אם...") ומעוררת מצוקה (לחץ, בושה, גועל או חרדה). כדי להיפטר מאותה מחשבה ומאותן תחושות לא נעימות, עולה צורך לבצע "טקס"- התנהגות כפייתית שנבחרה כרחצה, בדיקה חוזרת, אמירת מילה מסוימת וכן הלאה. ביצוע הטקס מביא להקלה, אך הקלה זו זמנית בלבד מאחר והמחשבה האובססיבית חוזרת ונשנית. כך, המעגל האובססיבי-קומפולסיבי מתחזק ומתהדק עד שהוא לעיתים קרובות הוא צורך זמן רב ומונע תפקוד משפחתי ותעסוקתי

תשובה זו ניתנה על ידי גולש KOL יעל לוין

[30993] שלח לחבר:

הדפס:

הוסף תגובה:

אני בן 38 ,

אני בן 38 , נשוי +2 , אני אוהב את אשתי בת 35 . שנינו בעלי מקצועות חופשיים משתכרים סביר . לאחרונה אני סובל מעייפות מתמשכת , אין לי כוח לכלום. יחסי המין שלי פחתו והם כבר לא מה שהיו פעם. אני ממשיך לתפקד בעבודה, אבל האמת היא שכבר די נמאס לי.
בקיצור , מצד אחד אני מרגיש עדיין צעיר ושהחיים עוד לפני ומצד שני אני מרגיש זקן ועייף.
הלכתי לרופאים, עשיתי הרבה בדיקות הכול יצא תקין. אמרו לי שזה לחץ, עומס בעבודה וכו'' אבל אני לא מקבל את זה.
אני מרגיש שלחיים יש הרבה יותר מה להציע ובאיזה שהוא מקום , אני מרגיש שאני יכול לשנות אבל אני עייף.
ייעצו ללכת לטיפול קוגניטיבי או לטיפול זוגי עם אשתי אבל אני מאמין שיש איזה עומק בחיים שעוד לא הגעתי אליו.
בנוסף חלמתי לאחרונה כמה חלומות שהייתי רוצה לברר את פשרם.
יש לך רעיון איך מתקדמים ? איך יוצאים מהתקיעות?

כרופא משפחה, אני מרגיש שאני חייב התייחסות לתחום הרפואי ולבירור עייפות מכיוון זה שאני מבין שנעשה.
בהיבט ה"רגשי – פסיכולוגי".
ובכן, אני מאמין שאתה צודק לגמרי . גם אני מאמין שבחיים יש רבדי עומק נוספים שמעניקים משמעות אחרת למה ואיך שאנחנו חיים ושיש בתוכנו מין מנגנון פנימי שמחפש אותם, שמחפש משמעות. בגישה בה אני מטפל זהו ציר מרכזי ואני חש כמוך שיש להיענות לקריאה.
בשלב הזה במעגל החיים שלך, השגת הישגים רבים בתחום הקריירה והמשפחה, וכעת משהו בתוכך יכול להתפנות לשלב אחר בחיים שהוא חיפוש אחר משמעות ועומק.
מנקודת המבט שלי יש תמיד מקום רב לטיפול קוגניטיבי או זוגי כמו לכל סוג טיפול אחר.
החכמה והאומנות של המקצוע והחיים היא להתאים את סוג הטיפול לאדם המבקש טיפול ולשלב הפנימי בו הוא נמצא.
אני מתרשם כמוך כי החיפוש שלך מבקש סוג אחר של ליווי וטיפול אחר.
חלומות אכן מהווים להשקפתי, סוג של שיח עם החלק הלא מודע של הנפש .
כמו מכתב שנשלח אליך משם וכדאי לפתוח אותו ביחד עם מטפל מיומן בתחום כדי לנסות ולפענח יחד מה כתוב בו.
לטעמי, הגישה הדינמית היא המתאימה ביותר עבורך. יש מספר רב של גישות טיפוליות בתחום זה.

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL דר' רוני ניסימוב MD

[25564] שלח לחבר:

הדפס:

הוסף תגובה:

ברצוני לקבל מידע לגבי

ברצוני לקבל מידע לגבי טיפול שרופא פסיכיאטר המליץ לי והוא נקרא התנהגות קוגנטיבית. אני בת 55 גרושה וכל חיי לצערי הרב התעללו בי. קודם הורי, אחר כך בעלי ועכשיו הבן שלי, שהוא בן שש עשרה. לאחרונה. יש לי לחצים מאד חזקים בחזה. הלכתי להבדק וכרגע זה לא ברור, אבל הרופאה האישית שלי יודעת את כל ההיסטוריה שאני עברתי. זה הצטברות של מתח ועצבים. במשך שנים ארוכות אני מתנגדת לקבל סתם תרופות. אני רוצה לטפל בעצמי בצורה טבעית. המצב שלי הולך ומדרדר ואף אחד לא עוזר לי. אולי אתם תוכלו להציל אותי. אני מפחדת שאני בסיכון להתקף לב ואני לא נמצאת בשום קבוצת סיכון. מבקשת שתעזרו לי.

ראשית, עליך לעבור את הבירורים הרפואיים לגבי תפקוד הלב ותפקודים אחרים. במידה והללו אכן ימצאו תקינים, יתכן שהלחצים בחזה קשורים ללחץ נפשי, ומסיבה זו הציע לך הפסיכיאטר את שיטת הטיפול הנקראת "טיפול קוגניטיבי - התנהגותי"-CBT.ׂ
שיטת טיפול פסיכולוגי זו מתמקדת בקשר שבין מערך המחשבות והעמדות שלנו כלפי עצמנו והעולם, ובין תגובותינו הרגשיות וההתנהגותיות. העמדה והמחשבה שלנו כלפי אירועים שונים בחיינו, מביאים לפרשנות שונה של כל אחד מאיתנו לאותו אירוע. לדוגמא, את חשה לחץ בחזה, ועוברת בירור ללמידת תפקוד הלב שלך, אך הפרשנות שלך ללחץ הפיזי ולהמלצה לעבור בירור רפואי כבר מביאים אותך לחרדה מפני היותך שייכת לקבוצת סיכון למחלת לב... דוגמא זו מראה על חשיבה שיש בה הגזמה, הנחות מוטעות וקיצוניות במסקנות.

בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי מלמדים כיצד העמדות המוקדמות שלך, שנוצרו בשל התפתחות אישית מסוימת ואירועים טראומתיים בעבר, משפיעות על החשיבה שלך והפרשנות שלך למצבים שונים בחייך היום, וכיצד לשנות זאת. כפי שציינת בדבריך, עברת חיים לא קלים, בלשון המעטה. האנשים שהיו אמורים להיות הקרובים לך ביותר, התומכים והאוהבים ביותר- הוריך, בעלך ובנך, איכזבו אותך והתעללו בך. אין פלא, לכן, שהאירועים בחייך עיצבו אותך להאמין ולחשוב בצורה שלילית לגבי עצמך ולגבי אנשים אחרים. כמו כן, עולה מהדברים שכתבת תחושה של בלבול, מצוקה והרגשה שלך שאת לבד בעולם... משום כך, אני סבורה שבכל מקרה כדאי לך לחפש יעוץ פסיכולוגי, שיעזור לך ל"עשות סדר" בחייך.
שיטת הטיפול הקוגנטיבית-התנהגותית הינה רק אחת מהשיטות הפסיכולוגיות לטיפול נפשי. לאחרונה הוכחה גישה זאת כיעילה לטיפול בדיכאון במידה שווה לטיפול תרופתי. אחד היתרונות הבולטים בגישה זו הוא שהטיפול משפיע לטווח ארוך ומקנה למטופל כלים להתמודדות עצמית עם הבעיה. אולם, לא כל מטופל מרגיש מתאים לשיטה זו, ועליך להחליט איזו שיטה מתאימה לך, ואיזה מטפל מתאים לך. ברגע שתקחי החלטה לדאוג לעצמך, לבחון את האפשרויות העומדות בפניך לקבלת עזרה, ולדחות את מה שלא מתאים-כבר עשית צעד ענק לקראת החלמה והתחזקות!

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL ד"ר שרה ברסלרמן

[16882] שלח לחבר:

הדפס:

הוסף תגובה:

אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי

אני מטופלת בטיפול פסיכולוגי כמעט חצי שנה מסיבות של דיכאון. בזמן האחרון התחלתי להרגיש רגשות עצומים כלפי המטפלת שלי. אני ממש מאוהבת בה וגם נמשכת אליה מינית (למרות שאני סטרייטית). אין לה ממש מושג שזו הרגשתי ואין לי כוונה לספר לה. אני מרגישה ממש מתוסכלת בגלל זה ולא יודעת מה לעשות. את חושבת שבמצב כזה צריך להפסיק טיפול? אולי היא תבהל מזה, והאם זה קורה הרבה בטיפול? מה עושים?

התאהבות במטפל או מטפלת הינה דבר שכיח מאוד, ולא קשור לנטייתך המינית. למעשה, הרגש הזה, שבשפה המקצועית נקרא ``העברה``, הינו כלי מאוד מרכזי בתהליך הטיפולי. מכאן, תוכלי להבין כי חשוב מאוד שתספרי למטפלת על רגשותיך, בודאי שזו לא סיבה להפסיק את הטיפול- אלא צומת להתקדמות משמעותית של הטיפול. אינך צריכה לחשוש מתגובת המטפלת לגילוי שלך, שכן מטפל מקצועי נתקל כבר במצבים כאלו, יודע להתמודד איתם, ויודע להשתמש בהם לטובת המטופל והתהליך הטיפולי. כאן המקום לציין, שבגלל החשיבות של רגשות ה``העברה`` והאמון שרוחש המטופל למטפל, אסור למטפל לנצל רגשות אלו של המטופל- לתועלתו האישית. זוהי הפרה גסה של כללי האתיקה המקצועית והמוסר האנושי, ואם מטופל חש כי האינטרס של המטפל מקבל עדיפות על פני האינטרס שלו- זו בהחלט אינדיקציה להפסקת הטיפול!

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL ד"ר שרה ברסלרמן

[16881] שלח לחבר:

הדפס:

הוסף תגובה:

אני בחורה בת 26.

אני בחורה בת 26. אני סובלת מזה שנים מהפרעה דכאונית כאשר אובחנתי בגיל 22 כלוקה בדכאון נוירוטי, אך לצערי פרשתי מהטיפול אחרי חודשיים למרות שהמצב היה קשה במיוחד. זכור לי מאז שהפסיכולוגית המטפלת הזהירה אותי ממרכיב הגיל והטענה הייתה שככל שהגיל עולה כך עולה דרגת הקושי לטפל בבעייה. מכאן ואחרי שחוויתי מאז ועד היום הרבה קריסות נפשיות, רציתי לברר את אמיתות האימרה ואם כן מה הסיכויים הממוצעים הקיימים בפניי לעבור טיפול מסודר בהצלחה?

לא ציינת האם את מטופלת תרופתית, ואם כן- האם את נפגשת עם פסיכיאטר באופן תקופתי. לשאלתך- אין חוקים וכללים נוקשים לגבי דיכאון, בעיקר מפני שעדיין לא הכל ידוע וברור לגביו. מדי פעם מתפרסמים מחקרים חדשים, המתייחסים למקורות הדיכאון (גנטיים, כימיים, רגשיים, רוחניים, תזונתיים וכו`), ושום כיוון אינו חד משמעי. בנוסף על כך, כל אדם הינו מערכת פיזיולוגית, רגשית, קוגנטיבית ורוחנית ייחודית, עם מסע חיים שונה, עם צמתים אחרים בשלבי החיים השונים- ולעיתים אנשים עשויים דווקא להתחזק עם הגיל! כך, המשברים הקשים שעברת (וללא עזרה מקצועית?!) יתכן שחיזקו אותך ולא החלישו אותך, כי שרדת אותם!
בנוסף, דיכאון, כפי שאת ודאי יכולה להעיד, אינו מצב סטאטי, אלא עולה ויורד במשך הזמן, ובתוך כך גם יש שינוי בתחושת החוסר באנרגיות והחוסר במוטיבציות לעשייה. כשעזבת את הטיפול בזמנו, היית במצב דיכאוני חריף, שלא איפשר לך להמשיך בו. עצם העובדה שאת כותבת לי עכשיו- מעידה על כך שמצבך היום שונה, לפחות במקצת, ועשוי לאפשר לך לעשות את המאמץ הכרוך בטיפול.
מכאן, דעתי בנושא ברורה- לא זו בלבד שלעולם לא מאוחר להתחיל בטיפול- אלא שאולי לא היית בזמנו בשלה לטיפול כפי שאת בשלה היום, דווקא בגלל המשברים הנוספים שחווית!!!
לכי גם לרופא משפחה או לפסיכיאטר לקבלת תרופות, אם עדיין אינך מטופלת בהן, וכמובן לטיפול פסכולוגי.

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL ד"ר שרה ברסלרמן

[16880] שלח לחבר:

הדפס:

הוסף תגובה:

אני בן 28. יש

אני בן 28. יש לי אחות גדולה נשואה ואח צעיר ממני בן 24, וכולם נתרמים לעזרתה של אמי. לפני 3 שנים סיפרתי לאמי שאני הומוסקסואל ומאז יחסנו נעכרו. לפני חצי שנה חלתה אימי בסרטן. יש לציין כי נשארתי בבית כל אותה תקופה. כעת אני מחפש דירה ואמי עושה לי את המוות כולל רגשות אשם חריפים. אני לא מסוגל להיות איתה תחת אותו גג. אחיי טוענים כי אני מפקיר את אימי. אתמול היא היתה לבד בבית. לדעתי היא חשה מעט בדיכאון. היא לא מסוגלת להתמודד טוב עם המצב שלי בתור בן הומו. היא לא רוצה שאעזוב את הבית ואני קרוע בין אמי ואחיי, ובין הצורך לצאת מהבית דחוף. זה מעיב על תפקודי ביום יום. וכן יחסם של אחיי להורי גם כן מתדרדר עד מצב של ריבים. אימא מתאפשזת פעם בחודש לפחות כדי לקבל טיפול. אני זקוק לעזרה. אל מי עליי לפנות?

אכן מצב מסובך, אך לא בלתי פתיר. נראה כי ההיקרעות שלך (בין אימך החולה, אחייך, ורצונך להיות חופשי ולחיות את חייך באופן מלא...), מתפרנסת בעיקר מתחושות אשמה מרובות ומרובדות. הצעד שאתה רוצה לעשות בעצם יציאתך החוצה לדירה משלך, נשמע צעד בריא, מצמיח ונכון מבחינה התפתחותית, לך ולכל בני משפחתך. מה גם שהוא נוראמטיבי. יחד עם זאת המצב המשפחתי מעכב צמיחה זאת.

ידוע שכשיש אדם חולה בבית, בעיקר כשמדובר בהורה, היכולת של בני המשפחה להתפנות למשימות חיים התפתחותיות, הולכת ויורדת בשל העובדה שכולם מנתבים את האנרגיות לטיפול באדם החולה. אך מאחר ואימא חולה במחלה שיכולה להימשך שנים רבות ולהצריך טיפול ממושך, אין זה אומר שעליך להקריב את חייך הגשמיים והנפשיים לטובת העניין. את אימא ניתן לסעוד גם כשאתה גר בדירה משלך עם חבר, או שותף או בן זוג. ממש עכפי שאחותך עושה כעת. יציאתך לעצמאות ואוטונומיה איננה אומרת הזנחה ונטישה של אימך.

רוב האנשים בעולם יוצאים מבית הוריהם לחיים עצמאיים ובדרך כלל, מטפלים מתי-שהוא בהוריהם כשהם חולים גם מבלי לגור איתם. על אחת כמה וכמה, כאשר אימך מתנגדת באופן בסיסי להעדפתך המינית. אם תישמע לכולם ותממש את ציפיותיהם לאורך זמן ותזניח את שלך, סופך שתכעס עליהם תמיד, וגם על אימך. בקיצור, העז לעשות את מה שאתה חולם, אך דע שהצעד עלול לעורר בך רגשות מורכבים. במהלך תהליך זה, כדאי לקבל תמיכה טיפולית כדי לטפל ברגשות האשם.

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL גב' קרול יונס

[16688] שלח לחבר:

הדפס:

הוסף תגובה:

אני בת 22 אוטוטו,

אני בת 22 אוטוטו, ומאז שאני זוכרת, אני מלאה בכאב. מאז גיל ילדות צעיר אני שמנה. כל החיים מלווה אותי אכילה כפייתית חסרת רסן והשמנה קיצונית עקב - כך. בגיל 16 זה הגיע לאיזה שיא עם דיכאון חמור, דימוי עצמי מחריד, בדידות, אכילה מטורפת (בין נסיונות ההרעבה הלא מוצלחים...) והקאות יזומות. התחלתי לקחת כדורים לדיכאון לאחר שהופנתי לפסיכיאטרית. לאחר חצי שנה בה המצב החמיר אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית. הייתי שם מספר חודשים ויצאתי משם טיפה יותר מחוזקת.

מאז עברתי לא מעט. אחרי האשפוז הגעתי למסגרת לימודים מכילה ומדהימה, וזו הייתה התקופה היחידה בחיים שלי בה אני זוכרת שהיו לי רגעים טובים. שם התחלתי ללכת ל-OA (אכלנים כפייתים אנונימיים) וירדתי עד היום כ-60 ק``ג ע``י שינוי הרגלי אכילה. כבר קרוב לשנתיים אני לא בקבוצה (וזה כי אני מטומטמת).

מאז סיום בית הספר (לפני 3 שנים) המצב מתדרדר בהתמדה. אני לא באותה תהום שהייתי בה בתקופת האשפוז, אבל אני רחוקה כל כך רחוקה, מלמצוא נחת. היום זה לא MAJOR DEPRESSION כמו שהיה בעבר, אבל זה דיסתמיה. ונכון שירדתי 60 ק``ג אבל האכילה שלי, האוכל, המשקל, הכל טירוף אחד ענקי. בין בולמוסים, להקאות, לנסיונות צומות. עם איזו כמיהה לא ריאלית במיוחד לראות `45` על המשקל. נגעלת מעצמי. לפני 3 חודשים עברתי ניתוחים פלסטיים להסרת עודפי עור אחרי הירידה במשקל. קיוויתי שאולי זה יקל עליי לסבול את עצמי, אבל זה לא שינה כלום. זה היה סבל אדיר, פיזית ונפשית, ולמרות שזה לא גרם לי לשנוא את עצמי פחות או להתבייש בעצמי ובגוף שלי פחות, יש לי כבר תור לעוד ניתוחים פלסטיים בדצמבר.

אני עובדת בתחום החינוך לגיל הרך וקשה לי בעבודה הזו. זה שוחק. אבל, אני לא מסוגלת לחפש מקום עבודה אחר. אני לא נוהגת, אף על פי שיש לי רישיון שנה וחצי כי אני מפחדת. אין לי פה חיי חברה (יישוב קטן ללא תחבורה), כך שאני לבד עם עצמי. עבודה-אוכל-טלביזיה-מחשב-שינה. אלה החיים שלי. לא מסוגלת לעשות שום דבר. מפחדת נורא מכל דבר שדורש עצמאות והתמודדות. רוצה להשלים בגרויות ולא עושה, רוצה ללמוד ולא עושה, רוצה לצאת מהבית וממש לא עושה (ובקצב הזה עד גיל 40אשאר תקועה פה, אם אחיה עד אז בכלל..). לא נוסעת לבד בתחבורה ציבורית, לא עושה דברים לבד, הביטחון העצמי שלי ברצפה. לגמרי. אני כזו חסרת יכולת, לא חכמה, חסרת כשורים... לחלוטין.

זה מייאש. המלכוד הזה, ההמנעות שלי בגלל הפחד, התסכול, הכעס על עצמי, התקיעות. והכאב. הגועל הזה מעצמי. הבדידות. הפחד האטומי מהעתיד. כל כך הרבה פעמים ביום נדמה לי שזהו, שאין לי יותר כוחות, גם לא להיות במצב של "לשרוד", של "טייס אוטומטי" כזה, בו החיים עוברים, יום אחרי יום, בכלום, בסתם, בכאב. נדמה לי שהנה מגיע הרגע שאני שוב מתמוטטת ונשלחת לאיזו מחלקה סגורה... לפעמים זה נראה כל כך חסר מוצא, שעולות לי מחשבות לגמור את הכל. אבל בניגוד לעבר אני יודעת שאין לי תכנונים קונקרטיים להתאבד. זה עולה, אבל בגדר איזה רצון לסיים את הכל, לא כמשהו שאני מסוגלת לבצע (ואולי קצת חבל שכך...)
יש לפעמים ימים קצת יותר טובים, אבל רוב הזמן אני נטולת אנרגיות, חולה, מותשת, עייפה ומפחדת.

אני מטופלת. אולי 8 חודשים בערך (כשב-3 החודשים האחרונים לא הייתי שם. קודם הניתוחים, ואז המלחמה, ואני מחכה כמו מטומטמת שהמטפלת תיצור איתי קשר, אחרי שביקשתי שתעשה זאת). לא רואה איך משהו הולך להשתפר בעקבות הטיפול הזה. אבל הוא דרך שירותי בריאות הנפש, ללא עלויות. אין לי יכולת לעבור לטיפול אחר כי אין לי יכולת לממן זאת. ובכל מקרה, אני נוטה לא לאהוב את המטפלים שלי, כך שאני לא יודעת מה יהיה במקום אחר.

הדבר הכי חמור בכל זה, היא הידיעה שזה איתי לתמיד. אני לא רואה שום דרך יציאה מזה. לא באמת. גם אם יכולות להיות תקופות בהן אני מתמודדת טיפה יותר טוב, זה עדיין מאבק, ולא חיים טובים. הדיכאון, החרדות, הפרעות האכילה, קווי האישיות הגבוליים, אני עשוייה מהדברים האלה, ולא רואה בי משהו אחר...

אז מה? אנשים כמוני, מה? נידונים לחיות עם זה? וזהו...?

כן, תיהי נידונה לחיות עם זה כל עוד זה הדבר המרכזי שאת עסוקה בו. לעיתים, הפרעה נפשית הופכת לכל עולמו של הסובל, כדי למנוע ממנו להתמודד עם העולם החיצוני שמחוץ להפרעה. אני מבינה שחלק גדול מחייך נכבש טוטאלית על ידי הפרעה שאת סובלת ממנה. הרבה אשראי את נותנת לה עד כדי כך, שכל מי שמנסה להפריד ביניכם (מטפלים למשל), את בועטת בו החוצה ושונאת אותו.
ראשית, זכרי שלא המטפלים יצרו את ההפרעה כך שאין טעם לשנוא אותם או להטיל עליהם את המשימה להתקשר אליך ולחזר אחריך.
שנית, אם אינך רוצה טיפול (היי כנה עם עצמך. זה הרי הדבר האחרון שמעניין אותך), אז אל תלכי אליו. ותזכרי שהמילים הללו באות ממטפלת. אל תעשי לעצמך טובה או למטפלת שלך, כי כך את מנציחה מעגל של משפילים ומושפלים וחבל.

מצאי לעצמך עיסוק מגניב והשקיעי בו את כל עולמך. מצאי מצב בו האיזון מתהפך וההפרעה איננה המוקד. להפרעות אכילה יש נטייה לרצות להיות "בת יחידה": כאשר היא איננה כך, היא יכולה להיכנס למצב תרדמה ולהניח לך קצת. מקווה שמשהו מזה נשמע הגיוני.

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL גב' קרול יונס

[16687] שלח לחבר:

הדפס:

הוסף תגובה:

אני לא מסוגל להתרכז:

אני לא מסוגל להתרכז: לא ישן בלילות ויש לי סיוטים. אני חש חרדה ודיכאון חליפות ומרגיש שמרגע שהפסקתי לתפקד בגלל הלם-קרב בצבא, איבדתי שליטה על חיי ואת עצמאותי. זו תחושה נוראית. המושג נקבע לאחר איבחונים ובדיקות. התחושה שירדתי ממצב של תיפקוד למצב של תיפקוד מאוד ירוד. יכולתי פעם ללמוד. למדתי תואר שני בארכיאולוגיה. היום אינני מסוגל לקרוא שני עמודים ולמקד את תשומת ליבי לרגע. יש לי בעיות קשב וריכוז.

מאוד קשה להשלים אם הקביעה הזו, "לא בר-שיקום", כמו שקבעו משרד הביטחון ולישכת התעסוקה. אבל אין לי ברירה. זו המציאות: אינני מתפקד. מה עושים?

תארת מצב קליני שאתה סובל ממנו: הלם קרב. המצב שאתה מתאר אופיני למצב פוסט טראומתי. הקושי להתרכז, לישון, הסיוטים, הקושי לתפקד...

לוקח זמן להחלים מתופעה זו ועל כן אתה זקוק לאדם שילווה אותך בתקופה זו בחיים. מטרת הליווי יכולה להיות התאמת אורח החיים והציפיות שלך כיום, לפגיעה שעברת. התאמה זו תמנע ממך תסכולים מיותרים ותשמש בסיס לתפקוד גבוה יותר בעתיד. זה דומה למקרה בו אדם נפצע פיזית קשה, והוא מתוסכל כרגע מחוסר יכולת לשחק כדורסל. אותו אדם צריך להחליף מערכת ציפיות אחת באחרת באופן זמני, עד שיוכל להתאים עצמו למצבו החדש ולהשיג השגים לא פחות טובים בעתיד.

ההגדרה של משרד הביטחון-``איננו בר שיקום`` - היא הגדרה אדמינסטראטיבית בלבד. כלומר היא יכולה להשתנות בעתיד ולא היא זו שתקבע מה תעשה עם חייך. מניסיון - אני מטפלת בנכי צה``ל על רקע נפשי מזה 7 שנים - גם אנשים שהוגדרו כלא ברי שיקום. זה מעולם לא הפריע להם להגשים חלומות ולעבוד קשה כדי להשיג אותם. כך שאל תתרגש מזה יותר מדי. לעת עתה זה מספק לך קצבה שאתה זקוק לה. תנסה להשתמש בה כדי לקבל סיוע. אני מקווה שאתה מקבל טיפול תרופתי ושיחתי, ולא נשאר ללא עזרה. במידה ועדיין לא, אתה צריך לפנות ללשכת השיקום הקרובה לביתך ולבקש את הטיפול המתאים לך.

התשובה ניתנה על ידי מומחה KOL גב' קרול יונס

[16686] שלח לחבר:

הדפס:

לתגובות הגולשים: 1

[1]

חזרה לאינדקס>>

***